התאריך והשעה לא כל כך ברורים אבל אני בהחלט יכולה להיות בטוחה
שזה קרה באחד מימי חודש אוגוסט בשעה לא כל כך מוקדמת ולא כל כך
מאוחרת. אני גם לא זוכרת עם מי בדיוק הייתי. אני מאמינה שהייתי
עם שתי החברות שנסעתי איתן אבל גם בזה אני לא כל כך בטוחה.
מה שאני כן זוכרת זו ההרגשה.
החום שעלה בי פתאום מתוך כל הכפור והגשם שבחוץ.
הפרפרים בבטן.
החיוך הכל כך אמיתי שלא ידעתי שקיים בי עד אותו רגע.
הארומה...
בית קפה. כסאות כחולים, שולחנות אפורים, תפריטים כתומים. עוגת
גזר והשוקו החם הכי טוב שיש, עם החלב הרותח ופולי השוקו בתחתית
הכוס. ישבתי שם ובהיתי החוצה. המצלמה פשוט נחה לה על השולחן,
כל כך רציתי באותו רגע שהמצלמה הזו תוכל להנציח רגשות, פחדתי
שאני אשכח.
מקום זר לחלוטין. לא חשבתי שאני אוכל לראות כל כך הרבה יופי
במקום זר. בדרך כלל, מקום זר, אני מגדירה כמנוכר. פשוט לא
יכולתי לעשות את זה. הרגשתי כל כך שייכת.
המשכתי לבהות החוצה, מתעמקת בשלוליות שהגשם יצר, אנשים רוכבים
על אופנים מנסים לברוח מהטיפות.
הרגשתי כל כך טוב, פעם ראשונה בשנים האחרונות, הרגשתי טוב ולא
יכולתי להפסיק לחייך. עצמתי את העיניים ונשבעתי לעצמי שאני לא
אשכח לעולם.
פתאום הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ במהירות.
הבנתי שאני חייבת לזכור כי זה לא יקרה שוב. אני חוזרת לארץ,
מתגייסת, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה, אני הולכת להשתנות
ומשהו אמר לי שאני לא אשתנה לטובה. וכבר באותו רגע התחלתי
להתגעגע להרגשה שהייתה לי לפני מספר שניות, או דקות, גם את זה
אני לא כל כך זוכרת.
עד עכשיו אני מתגעגעת.
באותו יום החלטתי לעשות משהו שיגרום לי לזכור את היום הזה
לעולם. קמתי מהכיסא הכחול ליד השולחן האפור, נטשתי את עוגת
הגזר, השוקו והארומה ויצאתי החוצה, לכמה דקות פשוט עמדתי בגשם,
מחפשת. התחלתי ללכת ברחובות עד שמצאתי חנות פינתית - SMARTSHOP
נכנסתי. המוכר שאל אם זו הפעם הראשונה שלי, אמרתי שכן והוא
המליץ. המוכר המליץ, אני לקחתי.
3 שעות של טריפ מטורף. עוותים, צורות, צבעים, הזיות. הרגשתי
כמו עליסה בארץ הפלאות. הייתי כל כך גדולה לעומת כל השאר,
יכולתי לראות את הגג של ארומה מלמעלה. הסתובבתי שעות, משתגעת
מכל היופי. אחרי 3 שעות, הרגשתי את עצמי מתכווצת, חזרתי לגודל
נורמלי אבל ההזיות נמשכו, פחדתי. התיישבתי באמצע מסלול של
נוסעי אופניים ובכיתי וצרחתי.
מה קרה אח"כ אני לא זוכרת.
התעוררתי במקום זר, מנוכר, כשאנשים מעוותים מדברים אלי בשפה
מעוותת. לא הצלחתי לדבר, רק צרחות. צרחות איומות. בסוף הזריקו
לי משהו ונרדמתי.
עד היום אני שם, מחלקה סגורה, רוב הזמן אני חופשיה אבל לפעמים
אני קצת בוכה בגלל הגעגועים לארומה ואז קושרים אותי ומזריקים
לי את החומר המרדים. הפסקתי להלחם בהם.
התחלתי לאהוב את המקום הזה, בעיקר בגלל שזה המקום היחיד שלא
נותן לי לשכוח למה אני שם.
אני תמיד זוכרת. |
