הלכתי לתומי, בצידי שבילים לא נודעים
למרחק נפשי צפיתי, תהיתי אם את עמדי
על זרמי אויר חמימים ארשום דמעותיי הקלילות
תוהה איזהו גבול היכולת, קצה התמימות
בימים זכים, בהם ידענו שלמות.

דרך ארוכה מפרידה, קצרה אל גבולות הלב הלא נודע
דרך חתחתים ושדות זהובים, דרכי האהובה
קולות ילדים הרחק כגרמי שמיים נודדים,
זיכרונות קלילים כך עודם במסלולים קבועים.
כחול מתעטף בצמרי גפנים, לבנים ואדומים,
כל אחד מהם, בתורו, שמיים ואדמה
ונשמתי שלי שלווה אך לבי סוחף עמו סערה קטנטנה.

אני זוכר אהובתי ימי צער ושמחה,
ושפע הרהורים - כך עוברים ביעף
לקולם של משקי כנף,
אזכור ימים ענוגים, של חסד עליון
של זרועות שלובות, של שמחה מהולה
בדמעת ניצחון,
וקשר עמוק שהעיד על דבר מה
גדול מסתם ריאקציה - כימיה
והמה עוברים בנחת....

עננים לבנים כך הראו לי במראות עיניים לא נראות
את לובן שמלתך בימי תענוגות
את לובן העונות של חיים וזיכרונות
את הקצף של ים קורע לבבות.
אין שמיים, אדמה או ים
הירחיקו נשמתך, פנים בשר ודם
ואת מגע ידך הרכה, ענוגה
לעולם אחוש על פניי
כשנשקתי לך בפעם האחרונה
ונדר נדרתי, עדי אלוהיי
לחזור ולהיות עמך בגעגועיי.

וכך אנשק לשלום פנים לא נראות
בעננים לבנים, חיוורים על שמי אהבות לא שלמות
לעולם ישמרו רגשות מתוקות
במשמרות לבי,
כי רק לך הבטחתי טבעות זהובות
המסמלות מעגל שלמות של שתיים נשמות.

ענני עשן מטבעות רצוני
כך נעלה לזכרי אהבה וחילוף עונתי.
כך יישמר זיכרון נשמתך עמדי. אהובתי.