האוטוביוגרפיה של אלי, חלק ד': אלי הולך ומידרדר

כזכור, בעקבות מבחן אינטליגנציה כושל להחריד בכיתה ו' התחלתי
ללמוד כמי שכפאו שד וקראתי כל מה שרק הצלחתי למצוא. לא
התפלאתי, אם כן, שמוריי בכיתה ח' זיהו יום אחד שיש להם גאון
בכיתה. ירון שפיצלאק, קראו לו, ואני קינאתי בו נורא כי כל יום
הוא היה מביא סנדביצ'ים מגניבים עם בשר וכאלה. הוא היה בחור
הישגי, שפיצלאק הזה, ועל כן כשהציעו לו המורים להשתתף בתחרות
ארצית למתמטיקאים מחוננים ואף ביקשו ממנו לבחור נציג נוסף מבית
ספרנו, הסכים בשמחה ובחר בי בלי היסוס.

הסיעו אותנו אל התחרות, שהתקיימה באחד מבתי הספר המכובדים
ביותר בירוחם. הלובי קושט לתפארת במספרים מקרטון והמוני חנונים
הסתובבו שם, בוחנים בשבע עיניים את יריביהם ומחפשים את
השירותים. מארגני התחרות רשמו את שמותינו וחילקו לנו מדבקות עם
מספרים.

באותו אולם פגשתי לראשונה את עריף מלאדה, נער חביב שעלה אך זמן
קצר לפני כן מאלג'יר. בניגוד לכל עלובי החיים ששרצו שם, עריף
היה באמת מבריק. למשל, הוא היה מסוגל לענות במהירות הבזק על
השאלה כמה זה 13493 כפול 806. זאת אומרת הוא היה ניגש למישהו,
אומר לו "תשאל אותי כמה זה 13493 כפול 806" - ועונה עוד לפני
שההוא הספיק לשאול אותו. אמנם זה היה התרגיל היחיד שהוא ידע
לפתור מעבר ללוח הכפל, אבל - כמו שאמר - זה רק עניין של זמן.
"אל תראה אותי ככה," אמר "האמת היא שנולדתי מאד חכם, אבל
החליפו אותי בטעות כשהייתי קטן".

רציתי לענות לו משהו חכם ("וואלה?"), אבל באותו רגע בדיוק
נכנסה המלאכית שלי לחדר. כן, בדיוק. אותה ילדה מקסימה שנטשה
אותי לאנחות לטובת קריירה במוזמביק חזרה זה מכבר לארץ הקודש
והופיעה כאן, במקום הכי פחות צפוי (שאני אהיה בו, הכוונה).
הבחנתי שהיא איבדה את הגזרה הילדותית שלה מאז, אבל מצאה במקומה
משהו נחמד לא פחות. משהבחינה בי לא זיהתה אותי. ניגשתי אליה
בהתרגשות.

"שלום, זה אני, אלי!" אמרתי.
ניצוץ של הכרה נדלק בעיניה וכבה מייד.
"אני לא לדברת עברית" הנעים קולה במבטא רוסי כבד.
"לא ידעתי שבמוזמביק מדברים רוסית" התפלאתי.
"אז אני דיברתי, בסדר?! אוף!" התעצבנה במבטא ישראלי כבד.

אישה בחלוק לבן חילקה לנוכחים באולם כוסות פלסטיק לבנות קטנות.
"זה לא אישי," הסבירה "אבל היו לנו פה כמה מקרים בעבר, אז
עכשיו אנחנו עורכים בדיקות לכולם. נאסוף אותן עוד כמה דקות".
לקחתי את הכוס אבל לא ראיתי שום שתייה. "על איזה מין בדיקות
היא מדברת?" שאלתי את המלאכית, שמשום מה נראתה מודאגת מעט. היא
הרהרה לרגע ופתאום עטו פניה את החיוך המתוק ביותר.

"לזכר הימים הטובים, אני אעשה אתך עסקה" ליבבה "אני אחליף כוס
פיפי שלי בשלך".

אבל אני, לא עשו אותי באצבע. קודם כל נראה לי חשוד שהיא רוצה
לתת לי כוס מהפיפי שלה, וחוץ מזה ניסיון העבר הראה לי שהיא
נוטה לתחמנות על חשבוני. אז לבשתי את הפרצוף החשדן ביותר
שיכולתי, ובקול שקט שאלתי:

"ואיך אני אדע שזה באמת הפיפי שלך?"

"לפי הצבע," בישמה את האוויר בהבל פיה.

ביצענו את חילוף הכוסות בחשאי (אחרת כולם ירצו - כך הסבירה).
האמת שלא כל-כך ידעתי מה לעשות עם הכוס, ושמחתי שבא איש נחמד
ולקח אותה ממני בזהירות. כמה שניות אחר-כך קראו את המספר שלי
ברמקולים. האדם שקרא לי נשמע די נרגש, אז הלכתי מהר. ילד אחד
הספיק לתפוס אותי בידי, ואמר לי "עלו עליך, אבל אל תיבהל, תשקר
להם, הם לא יכולים להוכיח כלום". לא היה לי מושג על מה הוא
מדבר, אבל הוא נשמע רציני כך שהחלטתי לשמוע בעצתו. בחדר חיכו
לי חמישה אנשים עם פרצוף חמור מאחורי שולחן עץ כבד.

האיש עם הפרצוף-חמור הכי מכוער מכל החמישה דיבר ראשון.
"מה השם?" שאל.
"יהושע חנקין," עניתי בלי להניד עפעף.
"אין איזה רחוב על שמך?" שאל מישהו אחר.
"כן, דיזינגוף" עניתי בלי למצמץ.
"יש לך איזה בעיה עם העין?"
"היא נשמעת כמו אלף - אה, הנה למשל - זאזוא"
"תגיד, אתה אידיוט?"
בשלב זה נלחצתי קצת.
"מודה באשמה אבל לא בעובדות," אמרתי "זאת אומרת להפך. בעובדות,
לא באשמה"
"יירשם בפרוטוקול שהנאשם אידיוט," אמר האיש בעייפות והוסיף
"אין לנו מה לדאוג. סמים או לא סמים, הוא לא יגיע לשום מקום".
הוא החזיר את מבטו אליי. "יש לך עוד משהו לומר?" שאל.
"כל הכבוד לצה"ל" הצהרתי.
"צא החוצה".  

התחרות עצמה, יש לציין, הייתה כישלון צורב מבחינתי. קיבלנו
דפים עם שאלות מתמטיות מסובכות, ולא הצלחתי להתרכז בהן. מחשבתי
נדדה שוב ושוב אל המלאכית שלי. בשאלה שהתחילה במילים "שלושה
ברזים ממלאים בריכה", דמיינתי איך היא שוחה להנאתי בבריכה
גדולה. בשאלה אחרת, שהתחילה במילים "הנגזרת של פונקציה
לוגריתמית", דמיינתי איך היא לובשת לוגריתם משיי המחליק מעל
כתפיה. לא היה לי מושג מה זה לוגריתם.

בסופו של דבר, שתי דקות לפני סיום המבחן התעוררתי מהזיותיי
הנעימות וגיליתי שמילאתי את דפי התשובות בציורים הזויים, ובעצם
לא עניתי על אף שאלה. בזריזות כתבתי, ליד כל שאלה, "אין מספיק
נתונים כדי לענות על השאלה", או "זה כבר לא אקטואלי". רק בסוף,
בשאלת הבונוס האחרונה, פתאום קלטתי שאני יודע את הפתרון. השאלה
הייתה "הנח a, b, c, n מספרים טבעיים. הוכח שלמשוואה a בחזקת n
פלוס b בחזקת n שווה c בחזקת n, אין פתרון כש-n גדול או שווה
3". כבר לא נשאר לי מקום על הדף, והיו עוד עשר שניות, אז כתבתי
בזריזות "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אך המקום אינו מספיק
כדי לכתוב אותה", ואז צלצל הפעמון לסיום הבחינה.

לא זכיתי בשום פרס, והילדים שישבו לידי בזמן הבחינה קיבלו פרס
ניחומים מיוחד רק בגלל זה. כל הדרך הביתה לא הוצאתי מילה.
הבנתי שהעתיד שלי אינו טמון במתמטיקה, אך ידעתי שאני מעוניין
שהמלאכית שלי תהיה בו. הדרך הטובה ביותר לכבוש את ליבה, כך
החלטתי, תהיה באמצעות שירה. שירה הייתה שכנה שלי באותה תקופה,
והיו לה הרבה מחזרים כך שהיא הכירה את כל השיטות.

"למה שלא תכתוב איזה שיר," אמרה לי בטורקה בפניי את הדלת.

לא ניכנס לפרטים. נכשלתי קשות בניסיונותיי הכנים לכתוב שירים
ראויים למלאכית שלי. על כן הפקרתי את הדף לכוח היצירתי
האינסופי, הטמיר והסמוי שמצוי בתת-המודע של כל אחד מאתנו, ויש
אומרים במקום אחר, מופלא עוד יותר. לשם כך השתמשתי בטכניקה
הידועה בשם "כתיבה אוטומטית", בה מנקים את הראש מכל מחשבה (זה
לא היה לי קשה) ונותנים ליד האוחזת בעט לרוץ מאליה על הדף,
מבלי להסתכל ביצירה הפלאית ההולכת ונבנית. בשביל האווירה
כיביתי את האורות והדלקתי נר קטן. במשך כמה דקות הרהרתי בעוצם
רגשותיי כלפי המלאכית ממוזמביק, ואז הרפיתי את גופי והנחתי את
היד נינוחה על גבי הדף, מפקיר את השליטה בה לכוחות הנסתר.

ארבע וחצי שעות בערך עברו ולא קרה כלום. ראשי החל צונח לאיטו
ועפעפיי גם הם נמשכו מטה כאילו היו עשויים עופרת. ואז, כמתוך
חלום, חשתי כי ידי מתחילה לנוע. בתחילה בתנועות אקראיות,
קופצניות. לאחר מכן בצורה סדירה יותר, מעוגלת וחלקה. רק באימוץ
של כוח הרצון הצלחתי למנוע מעצמי להסתכל על הדף. עשר דקות
תמימות עבדה היד בחריצות, ולבסוף הניחה את העט והרימה אגודל
כלפי מעלה, לאמור "זהו".

הבטתי על הדף. זה היה ציור מרהיב-עין של ספי ריבלין.

"מהתחלה," אמרתי באורך-רוח וקירבתי את ידי אל פי. "עכשיו שיר,
אה?" לחשתי לה.

הפעם נדרש ליד הרבה פחות זמן להתחיל לעבוד, אך אני כבר הייתי
עייף ונרדמתי. כשסיימה לכתוב נתנה לי היד סטירה חזקה שאתעורר,
ונפנפה את הדף מול עיניי בקוצר רוח - יותר נכון לומר, בקוצר
יד. הבטתי בהשתאות על ארבע השורות, שהיו כתובות בכתב יד יפה,
אחיד ומדויק, וזה לשונן:

ואחרי שניצחו ת'יוונים שם הם נחו
לקול מצהלות הפרות שבאחו
עם שמש יוקדת ברקיע ממעל
ופרש כלבים על כל צעד ושעל

וזה לא היה בדיוק שיר האהבה שרציתי, אז זנחתי את המתודה
המבטיחה הזאת.

באותו זמן, גלגלי השיניים החלודים של מערכת החינוך חרקו לאיטם,
ומישהו, או משהו, הבחין בדפוס קבוע בהישגיי הלימודיים. פעמונים
צלצלו, נורות אזהרה אדומות הבהבו, ומשלחת בהולה של גברים
חסונים נשלחה לביתי.

"משרד החינוך מעוניין שתעבור איבחון דידקטי מיוחד," הסבירו לי
בנימה ידידותית ורגועה בעודם גוררים אותי, בועט ונושך, אל
המכונית המשוריינת.

וכתמיד, הרפואה המודרנית - או הפסיכולוגיה, או מה שזה לא יהיה
- לא הכזיבה. התברר שמצבי, אף כי נדיר, מוכר היטב בספרות
המקצועית. הסתבר שמה שיש לי נקרא "דיסלקסיה פארדוקסלית", כלומר
כישורי הקריאה והכתיבה שלי הם ללא רבב, אבל אין לי שכל בגרוש.
"לרוב זה מלווה גם במחסור חמור באופי," הסביר המומחה. התעצבנתי
עליו, אבל בסוף לא אמרתי כלום. הוא המליץ לי על משהו שנקרא
"נובום פאלפיטום" אבל הזהיר שזה גורם להתמכרות.

"וזה ייתן לי שכל?" שאלתי בתקווה.
"לא, מה פתאום," גיחך המומחה, "אבל זה כבר לא יהיה רלוונטי".

אתם יודעים מה (דמיינתי לעצמי שאני מדבר מול קהל), אולי אני
אלך על זה.

הסוף.

האוטוביוגרפיה של אלי: אפילוג

[מנחה]

קומו, זה נגמר.

[הקהל מתחיל להתעורר. המנחה ממשיך]

מר קופריש, תרצה לספר לנו את מחשבותיך על יצירת המופת שזה עתה
שמענו?

[ש. קופריש]

לא.

[מנחה]

נו, אל תהיה כזה. בשביל מה אנחנו משלמים לך?

[קופריש]

באמת תהיתי. בסדר. יצירת האומנות הייחודית הזו - כמו כל יצירת
מופת, יש לציין - הגיעה אל סיומה, וטוב שכך. אם יורשה לי, אבקש
להציע ניתוח קצר של האוטוביוגרפיה של אלי, המסתמך על הסקאלה
הפיניטו-סינכרונית שהמצאתי.

לכל יצירה בעל מימד כרוני - רוצה לומר: מתמשך - יש סוף, אך לא
תמיד זהו הסוף אליו תכנן היוצר להגיע, או הסוף
הנכון-מבחינה-אסתטית של היצירה. לעתים קרובות קורה שהמקום בו
היצירה נגמרת רחוק מרחק רב מהסוף שלה. את הפרש המרחק הזה אנו
מודדים על הסקאלה הפיניטו-סינכרונית. בקצה השלילי של הסקאלה,
היצירה מסתיימת מרחק רב כל-כך לפני הסוף שלה, שלמעשה לא נכתבה
כלל. ישנן כמה יצירות מופת לא מפורסמות (תרתי משמע), המהוות
דוגמא טובה למקרה זה, אבל ברור שאינכם מכירים אותן אז מה זה
משנה.

עדיין בצד השלילי, יש יצירות הנקטעות במפתיע, לפני שהגיעו אל
סופן. כך למשל ספרי המופת "החייל האמיץ שוויק" וכן "דון קישוט"
המפורסם. אין להכחיש שלעתים קרובות דווקא הקטיעה הבלתי-צפויה
מגרה את דמיוננו ומעלה את ערך היצירה בעינינו, משום שאנו
מדמים, בהסתמך על המעט שבידינו, מה נפלא יכול היה להיות הסוף.

[המנחה מתקרב אל מר קופריש, לוחש משהו באוזנו. קופריש נדהם]

לכל הרוחות! יש חלק שני ל"דון קישוט"?! אתה בטוח?

[המנחה לוחש עוד משהו]

טוב, אני אמשיך, אבל דיר בלאק אם אתה עובד עליי.

סליחה. יצירות אחרות עומדות בדיוק במרכז הסקאלה, ומסתיימות
בדיוק ברגע הנכון, לא מילה אחת מוקדם או מאוחר מדי. קחו למשל
את ספר התורה, המסתיים במשפט: "ולכל היד החזקה ולכל המורא
הגדול אשר עשה משה לעיני כל-ישראל". עכשיו תחשבו מה היה קורה
אילו היה המשפט האחרון כתוב כך: "ולכל היד החזקה ולכל המורא
הגדול אשר עשה משה לעיני" - או לחילופין כך: "ולכל היד החזקה
ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל-ישראל, עלאק". אין ספק
שזה בכלל לא היה אותו הדבר.

וכמובן, יש את הצד החיובי של הסקאלה, בו היוצר ממשיך ויוצר
הרבה אחרי הסוף הראוי. כמדומני לא אטעה אם אשייך את
האוטוביוגרפיה של אלי לקטגוריה זו. אגלה לכם סוד קטן: עותק של
היצירה הועבר אליי לפני כמה ימים לקריאה. עברתי עליו פעמים
רבות, אך לא הצלחתי למצוא את הסוף הנכון של היצירה. כלומר יש
שתי אפשרויות. הראשונה היא שסוף היצירה טרם הגיע - וזה לא
סביר, בהתחשב בעובדה הגלויה שהיצירה לא מובילה לשום מקום,
והאפשרות השניה היא שהסוף נמצא, בעצם, לפני תחילת היצירה.

וכך, בעזרת ניתוח ספרותי ופיניטו-סינכרוני פשוט אנו מגיעים
לאמת גדולה: האוטוביוגרפיה של אלי, מוטב לה שלא הייתה נכתבת
כלל. אני מודה לכם על ההקשבה.

[מנחה]

תגיד, לא היית צריך להיות עכשיו בבר-מצווה בבת-ים?

[קופריש]

התבטל.

[מנחה]

טוב. תודה למר קופריש וכמובן תודה רבה לאלי על השקעתו. האגודה
תתכנס שוב בעוד חודש בדיוק לקרוא ולדון באוטוביוגרפיה המהפכנית
של הגברת סימה פישבון, המציגה קונספט חדש ומרגש שלא נשמע כמותו
בתחום האוטוביוגרפיות - שילוב גזירי קרטון תלת-מימדיים שקופצים
למעלה כשמעבירים דף. תבואו, יהיה סבבה.

לא, אין כיבוד. לילה טוב.