אני המוזיקאי שלא ידע לפרוט אקורד,
אני המשורר שלא ידע לכתוב מילה,
אני הצייר שראה את העולם בשחור ולבן
וידיו רעדו משאחז במכחולו ובמברשתו הדקיקה.

האיש העצל ששכב על גבו והביט בתקרה,
נחשו מי הוא,
האדם הזקן בגופו של הנער,
החותר האמיץ שסחב גיבנת סירתו על כתפיו והציבה בלב החרבה,
החולם הבהיר שישן שינה שקטה ועריבה,
פרא האדם שפסע בשבילים שהותוו על ידי החברה,
חד הרואי, שלא ראה את אימו לנשקה על מיצחה,
והאלטרואיסט, שחזה נרקיסים, בבואת הבריכה.

כל אלה הם אנוכי,
ואנוכי, הוא אני.

אבל אני משתדל,מייצר מאמץ עילאי,
אני נשבע.

את התווך שהוא אנוכי,
כבר זיהיתי כאשליה,
וכשלא אהיה יותר כל אלו,
ואפילו לא הפכיהם,
ואם יתמזל מזלי ועדיין אשכון בגופי,
אשוב להיות כל חסרונותי,
כשזוית של חיוך מרטיבה את שפתי.