רק עיניים תראה, מבעד לוח מתכת,
בצעדי ענק מתקדם, בדרך נמשכת,
קצת חבול ,פצוע,
אך בליבו השלהבת,
את בכיו הוא הקשיח
וחצה את צלמוות

הפרש הנודד במבט אימתני,
הוא ניצח את צבא החברה הזדוני
טיפות דם על מתכת,
חתך עז במצח,
אך בלב בערה בו
עוצמת חום של נצח

לא מעט הוא רכב, ועם עוד פרשים,
לא מעט הוא זעק בכאבים כה קשים,
דרך לוח מתכת,
שכולו חלודה,
מדמעות של יגון,
מזעקות של סלידה

איך עיניו נשברו כשנפל אל הבור,
את ידו שלח מעלה אל כל מי שיעזור,
הקולות דעכו,
אכזבה בעיניו..
לבד טיפס על גרונו...
ונפצע בפניו

ברגליו הגדולות הוא חצה מרחקים..
את שיריון המתכת החליף בחומה,
ונפשו חפצה בעולם להקים,
העצבות אז פילחה תקוותיו בדממה

הפרש הבודד שוב יוצא למסע,
מצוייד הוא בסנדוויץ' שאמא עושה,
האם כלום לא חסר?
ומאין הכוח?
את הפצע שנפער לא מצליח לשכוח..

שוב נלחם מלחמתו, שוב מושיט את ידו,
אכזבות נוראות שלא חלם מעודו,
עוד פרש שדואב,
אך בולט לו הלב,
דרך לוח מתכת...הוא חם... ואוהב..

גם עכשיו הוא ניצח...  ונבגד כמובן,
בירכו נעצו בו שיפוד מלובן,
אך הולך הוא,
עדיין,
צולע מעט,
וקול אנחה מדי פעם נפלט

מתיישב בפינה, הלוחם הנורא,
שגבר על מאות, ונבגד ע"י עשרה,
את הסנדוויץ' לוקח,
נועץ בו שיניו,
אחרי כל המסע,
הפרש המורעב..

שוב כאב לא יזכור, הפרש התמים,
רק הרגיש שבבטן יש מכאוב אימים,
במבט מעורפל,
משתעל.. מבולבל..

את הראש תוך מילמול הוא הרים קדימה..
"לא ייתכן... ..את עשית את זה?!?!?!..... אאאממממאא??!?!"

ונפל.