1. אח שלי מתפרץ אליי למשרד
   
העיניים שלו נחושות, ממוקדות. "אנחנו צריכים לדבר...", הוא
אומר לי. "אנחנו צריכים לתפוס שיחה רצינית". אני באמצע יום
עבודה, יש לי כמה פגישות דחופות, אני צריך להכין דו"ח שינתח
לעומק את ההפסדים של החברה ברבעון האחרון. אני צריך לכתוב
מאזנים, לתייק חשבוניות. הוא לא יכול להיכנס אליי ככה, בסערה,
רק כי עובר עליו משהו.

"אתה לא מבין", הוא אומר לי, "אנחנו חייבים לשבת, חייבים,
 ויפה שעה אחת קודם!"
"אני מבין, אני מבין. אבל לא היום, היום עמוס לי.  אולי ביום
 שישי בערב אצל ההורים?"
"אין לנו זמן יגאל, אין לנו טיפת זמן. זה דחוף, זה בהול, זה
 הכרחי שזה יתבצע מהר ככל האפשר"
"מישהו מת?", אני שואל.
"נו באמת...אתה מכיר אותי יגאל. אתה יודע שאם באתי אלייך עד
 לכאן אז יש לי משהו עקרוני לדסקס איתך"
הוא פורש לפניי את עיקרי הדברים.

אח שלי טוען שאנחנו למטה, "בקרקעית", הוא מתיישב על הכיסא
מולי, "אנחנו עבדים, זה מה שאנחנו, אנחנו כלום, שומדבר...".
הוא סוף סוף הבין את זה. הוא עמד בתור הארוך בבנק כשזה קרה לו.
הוא הבין שאנחנו סתם, שאף אחד לא יזכור אותנו אחרי שנמות. אף
אחד. "זה לא מצב הגיוני יגאל", הוא מסביר לי בלהט. "זה לא
ייתכן שנמשיך ככה לרבוץ בביבים, בתחתית. זה לא יכול להיות
שנעבוד שתיים עשרה שעות ביממה בשביל פאקינג שכר דירה, דלק
וישיבה נטולת מעש בבתי קפה. אנחנו לא יכולים לקבל את זה. אתה
מבין אותי?". אני לא. אני ממש לא מבין אותו. אני דורש ממנו
שיעזוב אותי לנפשי, שלא יתפרץ אלי ככה למשרד באמצע היום. אני
מכין לנו כוס קפה ומבקש ממנו להמשיך את השיחה הזו בפעם אחרת.

"אתה לא מבין אה? אתה לא קולט שאנחנו צריכים להיות למעלה?
 אתה עוד לא מבין שאנחנו מפוספסים? אתה לא מפנים שאנחנו לא
 במקום הטבעי שלנו?"
"זה מה שיש לך לבשר לי?", אני שואל.
"מה יהיה איתך יגאל? מה יהיה? אתה לא מקשיב, אה? אני ואתה
 מדשדשים בביצה. אין לנו מקום בביצה הזאת, זאת לא הסביבה
 הטבעית שלנו בן אדם. אנחנו למטה. אנחנו עם כל האנשים
 האפורים. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, עם הקופות חיסכון,
 עם הפק"מים, עם הנסיעה השנתית לתורכיה שאנחנו בקושי
 מגרדים. אנחנו לא יכולים עם הבינוניות הזאת כשהעולם קורא
 לנו, מציע לנו את עצמו. אנחנו לא מתפשרים יותר על הלמטה
 הזה..."
"מה אתה מציע?", אני מציץ בשעון.
"השבוע", הוא מכריז, "השבוע נשב על זה כמו שצריך!  תשאיר לי
 את זה."

אח שלי שותה את הקפה בלגימות גדולות. הוא אוכל עוגייה או
שתיים, מסיים את הסיגרייה ורץ. הוא חייב לרוץ. יש לו מלא דברים
על הראש. הוא מארגן אותנו. הוא ישנה לנו את החיים.
"תחשוב על איזה רעיון יגאל!", הוא צועק לי בדרך החוצה,
"אנחנו מתחילים לעלות!".


2. אח שלי מכנס ישיבה

"שב!", הוא אומר בטון רשמי, "אפשר להציע לך משהו לשתות?"
"קפה"
"אין יותר קפה, יגאל!", הוא נוזף בי, "נגמר עידן הקפה. מהיום
 רק בגדול, רק בקלאסה"
"אז וויסקי", אני אומר עצבני.
"מצויין. אתה נכנס לזה. אני מבסוט ממך."
הוא מוזג לנו וויסקי בכוסות של יין. הוא מוסיף קרח.

"התכנסנו לישיבה ראשונה!", הוא מכריז, "אני רוצה לאמר כמה
 דברי פתיחה אם לא איכפת לך.  אני רוצה להציג בפניך את
 עיקרי הדברים."
"אני מציע שתפתח בהקדמה.  כי אני לא ממש מבין מה עובר עליך."
"בוודאי יגאל", הוא משקשק בכוס ומחייך בשביעות רצון,
"בוודאי..."


3. אח שלי פותח בהקדמה

"זו תיאורייה פשוטה למדי, יגאל. אין לה עומקים נסתרים או
 תובנות נשגבות. זו המציאות. המציאות  היא דבר ברור ומובחן.
 זו בסך הכל הוצאת הראש שלנו מהחול וראיית הדברים נכוחה.
 על זה אני מדבר". הוא לוגם לגימה גדולה ונועץ בי עיניים
 מלאות חשיבות עצמית. "אתה למטה יגאל, אני רוצה שתסכים
 איתי בנושא הזה. אני אסביר לך את המשמעויות שכרוכות בעניין.
 אני לא אפטור אותך מהסוגיות הקשות. אני אסביר לך בפרוט
 יתר את מצבך בעולם. אני חושב שזו מטרת הישיבה שלנו היום".
"אתה?"
"כן אני, יגאל. מצבי לא יותר טוב משלך, תהיה רגוע. אני אולי
 מודע אליו, אני אולי רוצה לשנות אותו, אבל בסך הכל אני
 שוחה בביצה שלך, אני זוחל קטן וחסר חוליות כמוך. אז אל
 תתגונן לי עכשיו!"
"תמשיך", אני חסר סבלנות.
"בוודאי יגאל,  בוודאי...", הוא מוזג לעצמו שוט נוסף.
"כמה אתה מרוויח בחודש יגאל?"
"לא הרבה."
"כמה שנים אתה במקצוע המכובד שלך?"
"שמונה, נדמה לי"
"כמה אנשים יבואו להלוויה שלך?"
"לא יודע... אולי מאה.", אני עונה אחרי מחשבה קצרה.
"כמה פעמים אתה מאונן ביום?"
"פעמיים"
"יגאל!", הוא צועק.
"בין שלוש לארבע." , אני מתוודה.
"יפה... כמה פעמים אתה מזיין בחודש?"
"אפס נקודה חמש בממוצע", אני עונה.
"להמשיך?", הוא שואל.
"לא!", אני משיב. "אל תמשיך".

אנחנו שותקים. אח שלי קם, מתמתח בקול, ומתיישב על הספה בסלון.
הוא מרוצה מעצמו. אני מוזג לעצמי מעט וויסקי ומוסיף קרח. הוא
מזפזף בשלט מערוץ עשרים ושתיים עד לערוץ חמש מאות, יש לו
סבלנות. אנחנו מתיישבים לראות כדורגל ארגנטינאי. אנחנו לא
מדברים.

"מי יודע על זה?", אני שואל במחצית.
"על מה?"
"נו, אתה יודע, על המצב..."
"כולם", הוא עונה, "כמעט כולם. כמעט כולם מכוונים למעלה,
 כמעט כולם כבר לא יכולים יותר, אתה לא רואה?"
"לא"
"אז אתה נאיבי יגאל, זה מה שאתה - נאיבי. אנשים בטירוף ואתה
 סגור בקופסא שלך. זה שדה קרב בחוץ, זו מלחמה, זה לא כמו
 שזה מצטייר על פני השטח, זה מבעבע תחתיו. האנשים
 שמחייכים אלייך במעלית, למשל,"
"מה איתם?"
"זין שמים עליך, זין!"
"החברים שלך מהתיכון..." - הוא מוסיף.
"גם זין?"
"ענק. זין מפלדה! כולם רוצים למעלה יגאל, אין זמן, אין חברים,
 אין רחמים, הרחמים נעצרו בשין גימל. אנשים בלחץ יגאל,
 אנשים מריחים את זה בא, אנשים מרגישים את זה באצבעות
 של הרגליים."
"ואנחנו?", אני מעכל את הסיטואציה, "יש לנו סיכוי בכלל?"
"אנחנו התעוררנו. וכשאנחנו ביחד, אתה ואני, אף אחד לא יכול
 עלינו..."
אני מתעודד. אני שמח שנכנסנו לדיון החשוב הזה. אני מרגיש טוב
בקשר אלינו.

"תוכנית יש?", אני שואל.
"עדיין לא", הוא יושב מהורהר, "אבל יש רעיונות, רעיונות צפים,
 עפים, מתנגשים. הגיע הזמן שלנו, אני מרגיש את זה, זה
 באוויר יגאל, זה הרגע שלנו לעלות."


4. אח שלי ואני נערכים לקרב

     אנחנו שוכרים דירת חדר במרכז העיר. אח שלי טוען שרק
בעיר יש לנו סיכוי, רק פה. העיר היא המקום שאנשים מצטופפים
בו, כאן הכל יכול לקרות, כל רגע, כל שנייה, גם אם אין בינתיים
שומדבר חדש. העיר היא ההבטחה הגדולה, העיר היא האפשרות.
צריך סבלנות.  אנחנו בונים חמ"ל. אנחנו קונים שולחן כתיבה, שני
פלאפונים, טוסטוס, ניירות של שורה אחת, מכונת פקס, מחשב,
מחדד, מדפסת צבעונית.
"אנחנו און ליין!", אח שלי שר במקלחת, "אנחנו הכי און ליין
בעולם!", הוא מזמזם.

     הוא יוצא רענן. אנחנו מתחילים לחפש דרכי פעולה. אנחנו
מגבשים מתודות, משרבטים רישומים, מעלים אסוציאציות. יש לאח שלי
תחושה שקצת מזל, קצת הברקה, קצת ליטוש ואנחנו שם. למעלה. איפה
שהיינו צריכים להיות כבר מזמן.
אנחנו יוצאים למלחמה.
 
     אני נוסע לאודישן בערוץ הילדים. אני מחייך, אני עונה
לפלאפון כל שתי דקות. זה אח שלי, הוא רוצה שאני אראה עסוק,
שלא יחשבו שכל העתיד שלי טמון בתפקיד הזה. אני קורא ספרון
של ע.הלל בקול רך וענוג, אני מלטף לילדה קטנה את השיער,
יש לה כינים. אני צוחק מכל בדיחה של הבמאי, אני מנסה להפגין
כריזמה. את הכרס אני מחביא בעמידה זקופה.
     אח שלי הולך לעשות בוק. הסוכן שלו מאמין בו, יש לו
מראה מיוחד, הפוך על הפוך כזה. הוא טוען שהשוק משווע למשהו
רענן, שונה, העולם מאס במראה הנקי. הוא מבטיח שאת אח שלי
הוא לוקח לטופ, לקצה, הוא יהיה הדבר הבא!  הוא מתחיל בתור
ניצב בערוץ שתיים, המצלמה מתעכבת עליו, הוא מתעקש. בלילה
לפני השינה, הוא עושה שכיבות סמיכה. הוא אוכל ירקות. אולי תבוא
הפרסומת הראשונה, צריך להיות מוכנים.
     אח שלי ואני מקימים חברת סטארט אפ. אנחנו רושמים אותה
אצל רשם החברות. הוא איש נחמד. אנחנו מדפיסים כרטיסי ביקור,
קובעים פגישות. אח שלי משפר את האנגלית שלו. הוא מעביר
כתובות אל הפאלם החדש. אני קונה עניבה. זה צו האופנה.
     אח שלי מבקש שנתמיד, שלא נתייאש. ההתמדה הוא אומר,
זה הנשק של המאה העשרים אחת, חוץ מכסף כמובן, שזה יותר
כמו פצצה גרעינית. אנחנו נלחמים בציפורניים. אנחנו מנסים
פוליטיקה, אנחנו חזקים במגזר הדרוזי. אח שלי עובד על תקליט
רוק חדש, הוא כותב מילים עצובות על אהבה, זה מוכר היום כמו
לחמניות. אני מנסה להיות די.גיי, אני על הגבול הדק שבין האוס
פרוגרסיב להאפי טראנס.  

"זה לא בא, יגאל!", הוא אומר לי בטון עייף מול הטלוויזיה,
"אנחנו ליד זה, אנחנו מריחים את זה, אנחנו כבר יכולים להרגיש
 את זה וזה לא בא...". הוא בוהה בערוץ המדע.
"מה אנחנו עושים?"
"אני לא יודע, יגאל", הוא שפוף, "אני ממש לא יודע."


5. אח שלי ואני במשבר

     אין לנו הודעות חדשות במזכירה. מנהל הבנק שלח מכתב זועם.
החברה מינתה כונס נכסים. אח שלי יושב מול הטלוויזיה ברגליים
מסוכלות, הוא רואה חדשות. הוויסקי לקראת סופו. התשובות
מתעכבות, הבורסה נופלת. אני מחליף נורה במטבח, אני מכין חביתה.


"אנחנו למטה, יגאל", הוא אומר לי וחוזר למסך. "אנחנו מתיזים
 בבריכה של הקטנים."
אני לועס.
"משהו צריך להגיע... אני מרגיש את זה. אנחנו צריכים להמשיך,
 אנחנו צריכים לחשוב על משהו. יש שם רעיון בשבילנו יגאל,
 הוא מסתתר, אבל הוא שם. אנחנו נביא אותו, אנחנו נמצא
 אותו, אנחנו  נשלוף אותו ונתרומם."

"צריך סבלנות", אני אומר.
"בוודאי יגאל,  בוודאי. הכל זה עניין של סבלנות."
"ודבקות במטרה", אני מוסיף.
"גם גם. דבקות זה שוס, דבקות זה נושא רציני."

אנחנו אוכלים את החביתה. ריבאלדו בועט למשקוף. עורך דין אחד
מודיע למזכירה האלקטרונית על תביעה פלילית שהוגשה נגדנו. אח
שלי מקלל את אימא שלו. זונה.


6. אח שלי מעיר אותי באמצע הלילה

"קום!", הוא צועק, "קום, תתלבש יגאל, זזים....". אני מתכרבל
 בשמיכה.
"קום כבר!", הוא צורח בהתרגשות, "אנחנו עושים את זה!  
 זה בכיס שלנו!"

הוא מזמין מונית. אני קושר את העניבה. אח שלי מגהץ את החולצה
הלבנה שלו.
אנחנו בירושלים.
קר בעיר המשוגעת הזאת.

"אנחנו כאן לפגוש את ראש הממשלה...", אח שלי אומר בטון רגוע
 למאבטח הגדול עם האזנייה.
"ומי אתם?", המאבטח שואל בטון זחוח.
"אנחנו?", אח שלי מחייך, "אנחנו זה הדבר הבא!"

המאבטח מדבר בקשר. הוא מדווח על שני אזרחים בחליפה שמחכים
בכניסה לאזור הסטרילי. הוא ממתין לתשובה. הוא מתעלם מאיתנו.
הוא מחליף מסרים עם הממונים עליו. הם שואלים אותו שאלות שאנחנו
לא מבינים.

"קבעו לכם פגישה?"
"פגישה?", אח שלי צוחק, "אתה אולי לא הבנת מה אני אומר לך
 ידידי. אנחנו לא צריכים פגישות, אנחנו לא באים לפי הזמנה,
 אנחנו זה הדבר הבא!"
"הם אומרים שהם הדבר הבא...", הוא מדווח באזנייה.
אנחנו בפנים.


ראש הממשלה עייף. מנהל הלשכה שלו העיר אותו בבהילות. הוא
היה בטוח שמדובר בהסלמה במצב. אנחנו יושבים אצלו בסלון,
דווקא סלון יפה, מרוהט בטוב טעם. אח שלי מביט בתמונה של ואן
גוך. 'אומן גדול...', הוא ממלמל. אני מתרווח על הספה הכחולה.
אני מחייך למנהל הלשכה. הוא נראה מודאג. הוא נושך את
השפתיים שלו.

"ומי אתם?", ראש הממשלה שואל.
"אנחנו אנשים פשוטים" , אח שלי עונה לו.
"אני רואה. את זה אני רואה..."
"זמנית!" , אני אומר, "זמנית בלבד."

ראש הממשלה נבוך. הוא מביט בנו בהבעה משתוממת. העיניים האדומות
שלו מרצדות בחלל החדר. אח שלי מחייך אליו בבטחון. אנחנו
שותקים.
"מה אתם רוצים ממני?", הוא שואל.
"שאלה טובה", אח שלי אומר.
"שאלה מצוינת", אני מוסיף.
"אנחנו למטה!", אח שלי פותח במונולוג, "כבר יותר מדי זמן
 שאנחנו למטה. אני לא יודע אם אתה בכלל זוכר את התחושה
 הזאת אדוני. אני לא בטוח שאתה יכול בכלל להבין על מה
 אני מדבר."

ראש הממשלה משפשף את עיניו. הוא נועץ בנו מבט בוחן.
"כשאנחנו הולכים ברחוב", אח שלי ממשיך, "אנחנו כמו אוויר.
 כלום, זה מה שאנחנו. אנחנו לא שווים התייחסות. כשאנחנו
 נכנסים לבית קפה, אין שום משמעות לכניסה שלנו. אנחנו
 משלמים מע"מ, אנחנו מקבלים חשבונות טלפון, חשמל,
 ארנונה, מדי פעם זורקים לנו תלושים לחג. אנחנו קונים איתם
 עוד זוג מכנסיים, סט סכו"ם. אבל זה לא עוזר. אנחנו עובדים
 קשה, רואים כדורגל, ממלאים דלק, מגרדים כרטיסי הגרלה.
 אנחנו קונים קפה ומקבלים כוס זכוכית חינם במבצע". הוא עוצר
 לרגע את שטף הדיבור ומביט לראש הממשלה בעיניים.
 "קרקעית...", הוא אומר, "אתה מבין על מה אני מדבר?"
 
"וזיונים?", ראש הממשלה שואל.
"אין!", אני עונה, "וגם אם יש, אז זיונים רגילים, רגילים
 לחלוטין...."

יש לראש הממשלה מבט עצוב בעיניים.
"זה לא טוב, מה שאני שומע...", הוא פונה לראש הלשכה שלו, "זה
לא טוב שהתושבים מסתובבים ברחובות עם תחושות בטן כאלה",
הוא מרים מעט את הקול. "הייתי רוצה לדעת מזה", הוא מוסיף.
ההבעה שלו מלאת צער, "הייתי רוצה למצוא לדברים האלה פתרון".
"יש פתרון!", אח שלי מכריז.

ראש הממשלה רוכן קדימה. הוא מעביר את ידו על הסנטר בעניין.
"דבר!", הוא אומר לאח שלי, "יש לך את הריכוז המלא שלי".


7. אח שלי מדבר בטון החלטי.

הוא מסביר לראש הממשלה שאנחנו חייבים שינוי. שרק הוא יכול
לעזור לנו. הוא חושב שגם אנחנו צריכים קצת אוויר פסגות. אין
סיבה שגם אנחנו לא נתחכך בו.  ראש הממשלה מקשיב בעניין. הוא
מבקש מאח שלי לפרט. הוא רוצה לדעת איך הוא יכול לעזור.

"תשים אותנו למעלה!", אח שלי אומר נחרצות. "אתה ראש ממשלה,
 אתה יכול לקחת החלטות כאלה. יש לך הרבה כח. תיתן את
 ההוראה, תגיד שזו בקשה אישית שלך. תשים על זה את כל כובד  
 משקלך, אני אוהב שאתם עושים את זה...". הוא קורץ לי.

ראש הממשלה חושב. העיניים שלו בוהות בתקרה.
"אתה יכול לעשות את זה", אני מוסיף, "זה בתוך מרחב הסמכות
 שלך, זה לגיטימי לגמרי. אתה יכול לקחת אותנו לקצה, לפסגה.
 זה המקום הטבעי שלנו אחרי הכל".
"תכיר לנו אנשים", אח שלי מפרט, "זה הרבה יותר פשוט ממה
 שנדמה לך. תזרוק עלינו כמה מילים טובות. תן לנו תכנית
 אירוח, תבוא להתראיין, תשכור לנו נהג צמוד, תסדר לנו
 נסיעות לחו"ל, תמנה לנו דוברת. השאר כבר יבוא מעצמו,
 באחריות. אני מבין בדברים האלה..."

ראש הממשלה מסתודד עם ראש הלשכה. אח שלי ואני מוזגים לנו גלן
פידיך מהבאר. אנחנו רגועים. אנחנו מרגישים את זה בא.  הם
מתווכחים. הם נראים מוטרדים. אח שלי חוזר לתמונה של ון-גוך.
"אמנות יגאל, הדבר הזה זה חתיכת אומנות", הוא אומר.

ראש הממשלה חוזר לכסא שלו. הוא מסמן לנו לשבת מולו.
"מה ייצא לי מזה?", הוא שואל.
"רק טוב!", אח שלי מדגיש, "רק טוב אדוני. זה טוב לתדמית שלך,
 זה טוב לדימוי החברתי שלך, זה פרסום חינם בכל אמצעי
 התקשורת. זה לויאליות משני אנשים שהם בטופ. זו פצצת
 רייטינג!"
"אתה רואה?", הוא אומר לראש הלשכה. הוא מחייך. אנחנו לוחצים
 ידיים.

אח שלי מוזג וויסקי לראש הממשלה. הם פוצחים בשיחה על ון-גוך.
אח שלי מספר לו את הבדיחה הקבועה שלו לארועים מיוחדים. אנחנו
משתכרים.
"תבטל את כל הפגישות שלי!", הוא אומר לראש הלשכה, "אני עם  
 חברים שלי עכשיו..."
אנחנו צוחקים. אנחנו מעבירים ערב נהדר. איש גדול, ראש
הממשלה הזה.

בדרך החוצה אח שלי ואני לא מדברים, אנחנו לא צריכים. אח שלי
מסמן למאבטח להתקרב אליו. המאבטח מגיע מייד.
"אתה מפוטר!", אח שלי אומר לו, "עלה לך השתן למוח".
הנהג מחכה לנו בחוץ.


8.  הדבר הבא

למעלה.
יש מקום כזה.
יש שם ריח אחר, ניחוח. אתם לא חייבים להאמין אבל ככה זה. יש
שם קלות, מפגשים בלתי פוסקים עם הזדמנויות. למעלה זה עולם
מקביל, ישות נפרדת, מי שלא חווה את זה, לא יוכל להבין. יש שם
הכל. צריך רק לדעת לבחור.

אח שלי מופיע על השער של כל העיתונים הנחשבים. הדיסק שלו כבש
את גלגל"צ, אתם יודעים מה זה אומר. הסוכן שלו מתפוצץ מהזמנות.
אני ועודד מנשה מכינים תכנית מיוחדת לחג. אני מנחה את הפסטיגל.
המועדונים בחו"ל חולים על הסגנון שלי. אני די.גיי משפיע. אח
שלי שוקל התאגדות עם מיקרוסופט. החברה שלנו מזנקת בנאסד"ק.
אנחנו קונים נדל"ן. זו השקעה לטווח ארוך.

והזיונים... הזיונים למעלה הם מעל ומעבר. אח שלי יוצא עם
דוגמנית חשובה. היא מתחילה לעייף אותו. הוא חושב שהיא ריקנית.
אני מנהל רומן סוער עם שרת החוץ של נורווגיה. יש לה שדיים
מדהימים. אנחנו נגד מחויבות. מחויבות עוצרת אותנו. אנחנו
קוסמופוליטיים.

אנחנו שוכבים על החוף. החול לבן, המים שקופים. הקאריביים זה
משהו אחר. אח שלי מדבר בטלפון הלוויני. הוא סוגר עסקה חשובה.
אני מזמין לנו בננה דאקירי. הבארמנית מחייכת אליי במתיקות. אני
קורץ לה. היא מניחה לנו את המשקה ליד כיסא השיזוף. אנחנו זה
הדבר הבא.
"למעלה", אני אומר.
"רק למעלה!", אח שלי עונה, "אין פשרות בעניין הזה."

אנחנו לוגמים מהמשקה. שחקנית שחורה מפורסמת יוצאת מהמים.
אין לה בגד ים. היא מנופפת אלינו בחיוך רחב. אנחנו מנופפים
לה חזרה.
"אתה חושב שהיא מעוניינת?", אני שואל.
"בוודאי יגאל...", הוא משעין את ידיו לאחור, "בוודאי!"