נמרים. נמרים לכל אורך כביש הערבה. אני ראיתי אותם. זו
לא ידיעה ממקור שני. זה לא ברווז עיתונאי.  הייתי שם. ראיתי את
השיניים שלהם מלאות דם. ראיתי את הפרווה שלהם בזהוב, בשחור,
בכתמים של אדום. הם היו שם. הייתה להם הליכה זקופה, גאה, מלאת
און. הם חצו את הכביש משחרים לטרף. נמרים, נמרות, גורים,
גורות. הזנבות שלהם זקופים, מתגרים בשמש, העיניים שלהם צמאות
דם, אציליות. מאות נמרים על האספלט הרותח בשעת צהרים. נמרים על
כביש הערבה.
נמרים לעזאזל...

"המפקד!", אמרתי בקול יציב.
"שומע כל מילה" , הוא ענה.
"נמרים!", אמרתי לו , "נמרים על כביש הערבה."
"אתה משוכנע?", הוא שאל בתקיפות, "אתה לא על סמים או משהו?".
"נמרים המפקד. זה וודאי. זה זיהוי פוזיטיבי. "
"אל תזוז!", המפקד שלי אמר, "אתה שומע?"
"שומע המפקד!"
"יפה. יפה מאוד ווקסמן. המדינה על הכתפיים שלך ווקסמן.
האחריות התיישבה לך על הגב ווקסמן. אל תאכזב אותי ווקסמן,
אני סומך עלייך..."

     המפקד שלי הרים טלפונים. המפקד שלי ביקש נ.צ גיאוגרפי.
המפקד שלי דרש קוארדינטות. הוא הרים מסוקים לאוויר, הוא
שיחרר הודעה לציבור, הוא גייס מילואים, תידרך את העיתונות
הזרה, הוא דיבר אישית עם שר הביטחון והרגיע אותו. "אתה
יכול להיות רגוע כבוד השר!", הוא אמר, "טובי האנשים שלי
יושבים על העניין. מדובר במיטב המוחות". שר הביטחון התנהג
באצילות. הוא חתם על הניירות, הוא נתן את ההיתרים, הוא
אישר את הפעולה ונתן יד חופשית לכח המסתער.

     נמרים. נמרים עצרו לנוח על כביש הערבה. הם השתזפו. הם
הוציאו כסאות נוח. הם עישנו  סיגריות להנאתם והשתעשעו עם
הגורים שלהם. הם יצאו לציד וחזרו נוטפי דם. הם נהמו וההד
שהשמיעו התפשט על החול החם. אני ראיתי אותם. אני לא יכול לשכוח
את המראה הזה. הפרווה שלהם נצצה למרחקים, האישונים
שלהם התגלגלו במרחב, התנועות החתוליות שלהם הקסימו אותי.

"הסיירת!", המפקד שלי הפתיע אותי מאחור, "הסיירת התאמנה הרבה
שנים בשביל להגיע לרגע הזה. הסיירת התפלשה בחולות של לוב,
התחפרה במערות בתימן, זחלה במדבריות בדרום מערב סודן.
הסיירת מוכנה. הסיירת תעשה את מה שמצופה ממנה. אני
צודק ווקסמן?"
"אתה צודק המפקד", אמרתי.

הוא שרק. הצוות יצא מהמחפורות שלו והתיישב לידינו. סיפרתי
בדיחה גסה. הסיירת צחקה.
"זאת בדיחה לא רעה ווקסמן", המפקד שלי אמר, "אני מצפה מהחיילים
שלי לגלות הומור ברגעים קשים וגורליים שכאלה. זה היופי של
הסיירת. זו האיכות המצוינת של האנשים שבה. זה התכונות שהתברכו
בהן מיטב לוחמינו"

המפקד נתן לנו שלוש דקות לחשוב על החיים שלנו. זה לא מעט
בהתחשב ברגעים הקריטיים שהמדינה הייתה שרויה בהם. הוא לא היה
חייב לעשות את המחווה הזו, הוא גם יכול היה לתת דקה קטנה. זו
הייתה הפגנה של שאר רוח מצידו. נמרים בכל זאת, צריך להבין את
גודל האירוע, נמרים על כביש הערבה. הוא ביקש מאיתנו לעשות
טלפונים ולהיפרד ממי שצריך להיפרד. הוא דרש לא להיכנס
לסיטואציות סנטימנטליות, זה מוריד את יכולת הבצוע, והסיירת לא
יכולה להרשות לעצמה פחות ממאה אחוז של ריכוז מהלוחמים שלה. הוא
התקשר למטוס הפיקוד.

"שימו לב!", הוא אמר, "אם יש כאן מישהו שלא מסוגל לעמוד במשימה
הזו, עכשיו זה הזמן לקחת את הזנב ולהתקפל." הוא עשה הפסקה
מיתודית. "יש כאן מישהו כזה?"
אף אחד לא פצה פה.
"יפה", הוא אמר, "אני גאה בכם בחורים", הוא הזיל דמעה.
"אנחנו מוכנים", הוא דיווח בקשר, "הסיירת מוכנה!".

בפיקוד היו דיונים סוערים. הרמטכ"ל הלך מכות עם מנכ"ל החברה
להגנת הטבע. הוא דפק לו את הראש במשקוף הכניסה לחמ"ל. הוא הרג
אותו והזמין חובש. הוא שאל את עצמו אם להפעיל את האסכולה
האסטרטגית או ללכת על מהלך טקטי מתוחכם. הוא התחבט בשיטת
האיגוף הנכונה מול נמרים בשיאו של הקיץ. ראש הפיקוד בדיוק קיבל
מציצה מאשתו של מפקד חיל האוויר כשניסו להזעיק אותו. הם החליפו
האשמות בתקשורת, הם התיישבו בפנל החגיגי של חברת החדשות והביעו
דעות מגוונות במספר נושאים.  

"מה אני עושה?", המפקד שלי שאל, "הסיירת שלי על פתיל קצר.
הסיירת שלי רעבה."
"את מה שצריך לעשות, כמובן...", שר הביטחון השיב.
המפקד שלי הרים אגרוף לאוויר.
"אתם יודעים מה לעשות", הוא אמר, "חסר לכם שלא..."

שר הביטחון כינס מסיבת עיתונאים מאולתרת בשטח. הכתבים הזרים
עמדו פעורי פה. כתבינו הצבאיים דיברו בשבחה של הסיירת. הם טענו
שזה היה מבצע מזהיר, יוצא דופן, מבצע שעוד לא נראה כמוהו
בתולדות המערכה הצבאית המודרנית. הרמטכ"ל הביע את הערכתו לכח
הלוחם, שפעל ללא סייג, ללא טעויות. הוא הקריא לפקידה שלו את
הנאום שכתב. היא הסמיקה וליטפה לו את הקרחת. הוא דחף לה יד
מתחת לחולצה. גופות של נמרים המומים כיסו את הכביש. העיניים
שלהם נותרו משתהות, הפרווה שלהם התמזגה עם דמדומי אחר הצהרים.
אחד הגורים עוד נותר עם חיוך מתוק על כיסא נוח.


"אנחנו לא מחפשים את התהילה, ווקסמן, אנחנו מלח הארץ!", המפקד
שלי חייך נינוח. "אנחנו באים משומקום. אנחנו עושים את העבודה.
אנחנו נעלמים.".
"זאת רוח היחידה המפקד...", אמרתי.
"זה החומר שאנחנו עשויים ממנו, ווקסמן. מישהו הרי צריך לעשות
את העבודה המלוכלכת. הציבור צריך ביטחון. הציבור חייב לדעת שיש
לו על מי להישען."

הוא התהלך בין האריות שהתפנקו על קרניים אחרונות של שמש. הוא
ליטף את הרעמה של חיליק, האריה הכי ותיק ביחידה, ונתן לו נשיקה
ישר על השפתיים. חיליק נהם. חיליק ליקק אותו חזרה.
"עם נמרים הם באים לי המטומטמים האלה", הוא צחק, "עם נמרים הם
חושבים שהם יפחידו אותנו...".