כל הקופים בורחים לי החוצה בימים כאלה. בננות השיגעון קורצות
להם כל כך עד שהם גוברים על הנורמות המקובלות ועל הכאב
שבהשגתן. צורחים ומשתוללים הם קופצים החוצה מן הכלובים הכפויים
של הנימוס, ומשתלטים על הרגעים השקטים שלי.
אז ניסיתי לאלף אותם בכל הדרכים. בהתחלה, הייתי מחפשת להם
בננות, שיהיה מה לנשנש. קטפתי את בננות השיגעון בכל המסיבות של
העיר, במיטה עם גברים זרים, בניתוק מרצון מכל לב אחר, בעישון
או בליעה, בכתיבה חסרת מעצורים ובמוסיקה הבודדה ביותר בעולם.
צבעים לשיער, לציפורניים ולבגדים, אמנם גידלו יבולים של בננות
השיגעון, אבל לא מנעו את הקופים מלצרוח. חורים באוזניים וכתובת
שרוטה על הרגל לא הרגיעו אותם והם צרחו עוד, חזק עד שלא יכולתי
לשמוע.    
שיניתי את הטקטיקה, מתוך הבדידות יצאתי להתחברות. קשרתי קשרים
ובניתי עולמות של אהבה לאנשים אחרים. הקופים שלי שתקו ואז צעקו
בעצמה, גם הדרך הזאת לא נכונה? פרידות ושריטות גרמו ליבולי
הבננות שלי לפרוח וכל בננה נראתה לי כמו אבטיח גדול, ואפילו
לקופים שלי היה קצת קשה לגמור את הכל. "אהבה מדומה רק מגדלת
בננות" אמר לי איש זקן, בלי לדבר, ואז, חזר לשכב על המזרון
המעופש ליד תחנת האוטובוס וראיתי שגם הקופים שלו צורחים
בטירוף. לקחתי את האוטובוס הביתה ובערב הסברתי לקופים שלי, שזה
הסוף לצרחות ויש תרופה, שתוכל לפתור את כל הכאבים. "גם אם
תצרחו חזק, אני לא אקשיב יותר" הזהרתי אותם והלכתי לישון.
לפסיכולוג שלי, שהיה מונח על כורסת עור שחורה, סיפרתי על
הקופים והוא הקשיב וגם לא התפלא, שהם אוהבים במיוחד את בננות
השיגעון. אצלו למדתי, שאולי כדאי להתרכז בגידול של תותי האמונה
ולעזוב את היבולים המשמעותיים של הבננות, כדי למנוע את צריחות
הקופים. למדתי גם שצריך להתרכז בגינת הירק הפרטית ולא לנסות
לעדור גינות אחרות, במיוחד לא כאלה שיצמיחו בבנות שיגעון.
בערב, כאשר הייתי חוזרת הביתה, אל הקופים והצרחות, היו לילות
שכמעט לא שמעתי אותם. היו ימים, שפשוט שכחתי להאכיל את הקופים
ובלי בננות, הקופים לא צורחים חזק. אז המשכתי והמשכתי והקופים
כבר כמעט לא צרחו יותר, אלא התנדנדו בכלוביהם בשקט יחסי. ואני,
הפסקתי להלעיט את עצמי בבננות השיגעון של בני האדם וגם לא
גלגלתי יותר את עליהן המיובשים כדי לעשן.    
הם צורחים בכוח, הקופים שלי. עדיין יש לילות של יבולי בננות,
עסיסיות וצהובות כמו השמש. הם פורצים החוצה מן הכלובים הכפויים
של הנימוס, חוטפים את הבננות וצורחים בקול גדול. כנראה שתמיד
אני אזרע זרעים של בננות, לאן שלא אלך, וכנראה שגם הקופים שלי
ימשיכו תמיד לצרוח, אבל עכשיו - רק בין הרגעים השקטים שלי.