את הלכת לך לדרכך
באמצע החיים שלך עודך
בוקר אחד קמת משנתך
יצאת פעם אחרונה את דלת חדרך
התהלכת כמה פסיעות קטנות
כאב על פּנֵיך
ביגיעה רבה כִּדַרְתְ עצמך לתוך תוכך
ונפחת את נשמתך.

העולם עבר לו כל-כך זוהר
הזמן חלף כמו דפי ספר מרתק
אני זוכר
אהבנו ורָבְנוּ ושיחקנו
שום דבר לא בוער
אף פעם לא חשבנו שצריך למהר
אך לפתע צבתו בך רגליים פְּרוּקוֹת באַכְזָרוּת
כשיני נמר
כילו אותך בַּחֳטָף לבלי הסבר
ולא אראך יותר.

בבית עוד נמצאים הדברים שאהבת
עריסת הקש ליד החלון במצעיה התכרבלת
ערומים למחצה שני הצמחים בסלון עָלָם מכוססים
על טעמם התענגת
כתם אור השמש על השטיח
בימי חורף עליו התעכבת
חסרי תכלית בפינה
דוממים צעצועייך בהם התנקשת
כְּתֵפִי עליה היית מניחה ראשך בנהימה מתמשכת
כְּשבּקֶשֶת זרועי הצטנפת
מיותמים את כולנו השארת.

אני עומד בראש מורכן מעל קברך הטרי
אותו כריתי באדמה טובה
נושק למחוזך שבמעלה ההר הסַלעי
בוכה ובוכה
מנגב לרגעים דמעה עקשנית בגב ידי
כה חיונית חתולה יקרה שלי
כה קרובה תמיד היית לליבי
הגיעה העת להיפרד
אבל לעולם לא אשכחך ילדתי
נוחי כאן בשלווה
חלקת טבע זו שלך היא
היי שלום אוּלִי שלי.