שמעתי פעם מחבר שלי על איש אחד, לא ממש מעניין, שנהג להסתובב
אצלו במושב בתקופה שהם היו צעירים. הוא היה היחיד שניסה לצאת
מהקיבוץ, הצליח להקים איזה חברת סטארט אפ או משהו כזה, מכר
אותה לחברה צ'כית ולמרות הצ'ק הנוטף ספרות שקיבל החליט לחזור
למושב. שלושה ימים אחר כך הוא נדרס ע"י טרקטור בשדה.  "קבל את
זה", הוא אמר, "הטרקטור אפילו לא היה מאוייש".

באותם ימים הסתובבנו חסרי מעש. עבודה לא ממש הייתה איפה
שהסתובבנו, ולא בדיוק טרחנו למצוא. נהגנו למצא לנו דברים לעשות
בין חתימה אחת בלשכה לאחרת, סטייל 'פול מונטי', וזה בדיוק מה
שהתכוונו לעשות באותו יום- ללכת לאזכרה של איציק. היו לו הורים
מוזרים כאלה, עולים מקירגיזיה, שהיה להם מנהג מוזר, גלותי כזה,
שבאזכרות שלהם הם נטו לעשות מין מסיבה גדולה עם קייטרינג, ששם
כולם הסתובבו ודיברו אחד עם השני בקולות נמוכים ועם פרצופים
חמורי סבר. כאן אנחנו נכנסנו לתמונה. כניסה לבית שלהם, חיבוק
ועטיפת כף היד בצורה מלאת משמעות, חיוך אוהב ומבין, תוך לחשוש
"עדיין לא מתגברים על זה, נכון?" או שטות בסגנון - רק זה מפריד
בינך לבין נפלאות מזנון ובר משקאות חפשי. נפרדתי מחבר שלי,
ואיבדתי אותו בהמון. אני זוכר שבאותו אחר-צהריים שתיתי טיפה
יותר מדי והתנגשתי בבחורה גבוהה ואקזוטית משהו. היא הפילה את
הקרקר עם המטבל הדיאטטי שהחזיקה על הריצפה, סמוך לרגל של איש
עסקים שמן. ציפיתי ללטישת עיניים אכזרית אבל נושטה, כך התברר
ששמה היה, רק צחקקה לה בלבביות והסבירה לי במבטא קירגיזי כבד
שהיא לא סובלת את כל האנשים הללו, שהסיבה היחידה שהם משתתפים
באיסוף המשפחתי הזה הוא משיקולים עסקיים. כמה מהם אפילו חושבים
שהם יוכלו לעקוף את המכירה של החברה של אוצקו, אחיה, ולקבל
נכסים עליה בחינם. למרות שלא ציפיתי להפתעות יחד עם מזנון
פירות הים והירקות המוקפצים, לא היה לי אכפת לשמוע מה היה
לנוטשה היקרה להגיד. היא נראתה לי טובת לב כזו, וסיפורים כמו
שלה מובטח כמעט תמיד שיעזרו לעיכול.

היא סיפרה לי קצת על עצמה והרבה על אחיה. מסתבר, שהמשפחה עלתה
ארצה, אוצקו העולל כבר דיבר חפשי בשלוש שפות בניבים שונים. הוא
היה ילד חמוד, מופנם, שהחליט לעברת את שמו לשם שנשמע אציל,
מתגלגל על הלשון ואבירי - א י צ י ק.
איציק גדל להיות אהוב הבנים והבנות גם יחד. הוא היה גבוה, מוצק
ומפוסל, עם עיניים כחולות עמוקות שהיוו ניגוד מושלם לעורו
הכהה. הוא היה הראשון בנבחרת האתלטיקה של בית הספר, אימן קראטה
והיווה מושא לקנאה בקרב הבנות שהצליח לעשות פליק-פלאק ושפגאט.
הוא אהב לטפח את חתולי השכונה ושיחק איתם. כאשר נפוצו שמועות
שהוא רכרוכי, הוכח לכולם שלא, כאשר הוא תפס אחד מילדי השכונה
מתעלל בחתול. בפעם הראשונה הילד קיבל אזהרה, בפעם השניה צ'אפחה
נדיבה על הראש ובפעם השלישית הוא הפך את הילד לעיסה מדממת.
השכונה נודעה מאז כגן עדן לחתולים: שלא לדבר על ילדים, אנשים
מבוגרים נזהרו שלא לדרוך על זנב של שום חתלתול בטעות. כשהגיע
זמנו של איציק סופסוף להתגייס לצה"ל, כשהתלבט איציק בין סיירת
מטכ"ל לקורס טיס, אחרי שעבר את המיונים של שניהם, החליט לבסוף
לדחות את גיוסו בשנה על סמך מומחיותו כמוזיקאי מחונן: הוא טס
לסבב קונצרטים ברחבי העולם, וניגן עם טובי הסימפוניות והמנצחים
בזכות כישורי הנגינה שלו על הסוזפון. לבסוף החליט שדי, והתגייס
ליחידת על במודיעין שייעצה למטכ"ל. כשהשתחרר, וקיבל את ה-754
שלו בפסיכומטרי, החליט ללמוד בעצמו הנדסת תוכנה מספרים ששאל
מהספריה הציבורית. הוא הקים חברה קטנה, שכר כמה בני משפחה
שיעזרו לו עם הניירת, ואחרי שהעסק התחיל להמריא, אבל ממש, הוא
החליט לעשות תפנית בחייו: קצה נפשו בחיים בעיר הגדולה. הוא חזר
למושב, לבית הוריו, לאחר שמכר את החברה שהקים כדי לסגל לעצמו
אופי אחר של חיים.
בשלב זה המחזרות לא פסקו מלהגיע, ואין פלא: הוא היה מסוג
החתנים שאם את היית מביאה אותו הביתה ומסבירה שתמירי את דתך
להוליזם כדי להיות איתו הוא יתקבל בחיבוק, דמעות ונשיקה
למשפחה, וגם סוג החתנים שאם אתה היית מביא אותו הביתה לבאבא
ברוך ואמא תרזה והיית מראה להם בוידאו את הלילה הראשון שלכם,
היית מקבל נדוניה מהדרגה הראשונה.
יומו האחרון של איציק היה יום רגיל, סיפרה לי נוטשה. הוא סיים
לעבוד בהתנדבות במתנ"ס ותפס טרמפ על טוסטוס של אחד מהשכנים. הם
היו האחרונים שהיו באותו יום, כי כנראה הוא הגיע הביתה לפני
שכל בני המשפחה סיימו לעבוד, והחליט לעשות להם הפתעה, ולסיים
את החריש בשדה. כאן היה הרגע היחיד שקולה הצלול נשבר, ועיניה
הכחולות החלו להתלחלח. מסתבר שהבלמים של אחד מהטרקטורים שחנו
במעלה הגבעה העלו חלודה ונשברו, והטרקטור החל להדרדר. אחד
משיני הכף שלו ננעצה ברגלו, והוא נגרר כמה עשרות מטרים עד
שנמחץ לתוך מחסן של מגרפות. שם, איציק האומלל התייסר וגסס במשך
שעות מזוב דם שזלג ממאות חתכים בגופו.
"אלוהים אדירים", אמרתי, או שאולי מלמלתי. שמתי לב שאת הצלחת
שגדשתי באוכל הנחתי על השולחן, ושרוב האורחים כבר עזבו את
השטח. אני אמנם לא פילוסוף ולא איש רוח, אבל משהו כאן נראה ממש
דפוק מהיסוד. יכלתי לשאול את השאלות המתבקשות, כמו איך איש כל
כך טוב נהרג בתאונה כל כך מיותרת ומחרידה, או למה דווקא הוא.
יכלתי לשאול איך שאני, לא יוצלח כזה, שהאפסים היחידים שיש לי
הם לא מרכיבים מספר בחשבון בנק אלא בתעודת הבגרות שלי, לרוב
משמאל לציונים, שלא תרמתי לקהילה דקה מזמני, אני עומד ואוכל
באזכרה של איש כזה. למרות זאת אני שאלתי את עצמי שאלה אחרת,
מפגרת, אבל נכונה: איך זה שאיציק התהלך בקירבנו כאחד האדם?
חלקתי עם נוטשה את השאלה שלי, ולמרבה הפלא היא הבינה מייד למה
התכוונתי. נראה לי שהיא פשוט היתה חכמה ממני.
"התשובה אולי יותר פשוטה ממה שאתה חושב", קראה נוטשה אותי כספר
פתוח. "אתה מבין, שכולנו נולדים ומתעצבים להיות מי שאנחנו, יש
לנו רמת תודעה הרבה יותר גבוהה משל עכשיו. תינוקות, בדומה
לכלבים, רואים את העולם בצורה הרבה יותר מתקדמת משלנו: אנו
פשוט לא מסוגלים לעכל את זה, כמבוגרים. בשלב הזה, של החוסר
מודעות, מישהו מחלק לנו תכונות: יופי, חכמה, כשרון וכן הלאה.
שמת לב לתינוקות שנולדים יפיפיים אבל גדלים להיות מזוויעים
אחרי גיל ההתבגרות? ילדים שבקושי ידעו לזוז וללכת עד גיל שלוש
וגדלו להיות אקרובטים מהוללים? עכשיו יש לך הסבר. בכל אופן,
מלאי התכונות הוא, מן הסתם, מוגבל, אז צריכים לעשות את החלוקה
בצורה חכמה ומאוזנת פחות או יותר. עכשיו, אם מגיעים למישהו
ומשהו ממש מתפלק, והוא מקבל בטעות את כל עסקת החבילה של הטוב.
על כל אחד כזה צריכים לבוא עשרה או מאה שצריכים לקמץ בהם. איך
אתה חושב שמגיעים ילדים מפגרים לעולם? אנשים נחמדים אבל בעלי
מומים? בני זונות שמכים בני משפחה שלהם ואונסים ילדים? זאת
התשובה: איציקים, והרבה. בשביל זה הם כאן.".
זהו. התאבון שלי היה גמור בשלב הזה. ביקשתי מנוטשה את מספר
הטלפון שלה. מעולם פילוסופית בגרוש לא נגעה בי כל כך. היא צחקה
ברוך ונתנה לי נשיקה קירגיזית על הלחי. "אני לא חושבת", היא
אמרה, ואני לא התפלאתי. החלקתי לה את שלי, "למקרה שתתחרטי",
אמרתי. נפרדתי ממנה לשלום ומכל המשפחה, בצהלות של "תבוא לבקר
שוב!". גיחכתי לעצמי.
הלכתי לאיטי הביתה, שקוע במחשבות. דברים סוף כל סוף נפלו לי
בראש. הגיוני איש דגול כמו איציק יהרג ככה מוקדם: אם הוא משקיע
את כל חייו בלעשות טוב לאנשים ופשוט להיות טוב, זה לא הגיוני
שמשהו לא יאזן את זה. אם כל אחד מעשרת האנשים הדפוקים שיצר
יעשה רק משהו רע אחד כל יום, אין סיכוי שזה ישתווה: זה הגיוני,
כי איציק איש גדול והוא עושה דברים טובים גדולים וכל אחד
מהאנשים הללו הוא איש קטן ויעשה רק דברים קטנים רעים. אם אחד
מהאנשים הרעים והטפשים יעשה שטות כמו לא לתחזק טרקטור זה בכלל
יאזן את זה, כי מישהו טוב ייהרג, ולא יספיק לעשות עוד טוב.
הלכתי על הכביש ונעצרתי פתאום. מכונית שהגיחה מהפינה במהירות
מופרזת הספיקה לבלום בדיוק ארבעה סנטימטר מהרגל שלי. "משוגע!!"
צרח לי הנהג. אני חייכתי לעצמי. זה נכון. אני בן אלמוות
בינתיים. לא עשיתי מספיק טוב בשביל למות. לא עשיתי רע. פשוט
הגעתי לחתונות ולוויות ואכלתי.
כל כך שמחתי שלא נולדתי איציק. הייתי נהפך להיות אומלל בסופו
של דבר. כמו כל מיני אנשים עם הרבה יוזמה: ההוא שדיבר עם
אלוהים לפני ארבעת אלפים שנה והיה צריך לחתוך לעצמו חלק
מהבולבול, ההוא המגמגם שנולד במצרים שתפס יוזמה והוציא מלא
אנשים מעבדות ומת באיזשהו חור מחוץ לאיפה שרצה להגיע, ההוא
שלפני אלפיים שנה עזר לכל מיני אנשים ונצלב. אפילו אם בלוויות
של כל החיילים המסכנים האלה שנהרגים רק אחת מעשרה הספדים לא
מגזים בשבחים על המת, זה מספיק לי. לא ייתכן שיצור כזה שידע
לדקלם את ניטשה ואת תוצאות משחקי הכדורסל מאתמול באותה מידה
לסבתות שהוא עוזר לחצות את הכביש ייהרג מפליטת כדור של איזה
אידיוט במטווח ששכח להעביר לנצור. לא משתלם להוולד אדם מוצלח
מדי. גמלה בליבי החלטה באותו יום: היות ונולדתי דפוק כמו שאני,
כל יום אני אקח גלולת איציק אחת. כשאני מנסה להשתפר, אני מקזז
פאק של מישהו אחר. אבל חשוב יותר מהכל, אני מנטרל את העובדה
שנולדתי איש דפוק כזה, איש זבל כזה.

במהלך החודשים הבאים ניסיתי לשפר את עצמי. למשל, התחלתי מאותו
יום להציק לילדי השכונה שראיתי שורפים נמלים. הם הרביצו לי
במקל ואיימו עלי שאם אני אתקרב אליהם שוב אימי הביולוגית לא
תזהה אותי. האמנתי להם (איזה עוד ברירה יש לי?) והחלטתי שזו לא
הדרך. במקום זאת, החלטתי להתחיל לעבוד למחייתי במושב של איציק,
בתור זה שמעביר זבל טרי של פרות מהיצרן לצרכן - השדות. אני
מנסה שלא להנות יותר מדי בעבודה, כדי שאיציק כלשהו אי שם יזכה
בעוד יום מאושר אחד.

אתמול בבוקר קיבלתי טלפון, למרבה הפלא מנוטשה. התחלנו לדבר כל
הא ועל דא, והכל התנהל מצויין. התחלתי להציע לה לצאת באותו
ערב, והיא הסכימה ברצון. "אגב, באותו יום, באזכרה של איציק",
היא שאלה, "מה אמרת שהקרבה שלך אליו?".

זה היה המשפט האחרון שאני זוכר. התעוררתי היום בבית החולים
כשנוטשה לצידי. סיפרו לה שנוגחתי ע"י שור, כי מישהו שכח לסגור
את הגדר של המתחם של הפרות. גיחכתי לעצמי. אחרי שבועיים שלושה
של התאוששות, אחרי שיוציאו לי את התפרים, נוטשה ואני נצא.
תמיד משתלם שיהיה בך חתיכת איציק קטנה, חשבתי לעצמי, ואם לא -
אז תמיד אפשר ללוות.