ברק הבטיח שהוא יבוא לקחת אותי בסוף יום העבודה ושנלך יחד
לאכול במסעדה האיטלקית הקטנה של חיים, שנמצאת בדיוק בפינה בה
נפגשים הרחוב שלי והרחוב שלו. זה תמיד היה הרחוב שלי. נולדתי
בבית מספר חמש וגרתי בו עד גיל עשר. אחרי שאבא שלי עזב את הבית
אמא החליטה ש"בא לה לשנות" אז עברנו לבית מספר עשרים ושתיים.
גרתי שם עד גיל עשרים. אני סיימתי את השירות הצבאי ואמא שלי
לקחה את בעלה והילדה ועברה לרעננה. היום אני גרה בבית מספר חמש
עשרה בדירת ארבעה חדרים, לבד. אין לי מושג למה אני גרה בדירה
כזו גדולה. אולי כי יש לי כסף.
בכל אופן, זה היה הרחוב שלי תמיד. ברק, לעומת זאת, עבר לגור
כאן רק לפני שנתיים. במקרה נפגשנו במכולת. הוא התנגש בי והשקית
עם התפוזים נשמטה מידי והכל התפזר על הרצפה. ממש סצינה
מהסרטים, אה? ולא רק התפוזים התפזרו. אפשר לומר שכל החיים שלי,
שעד לבואו היו מסודרים היטב במגירות עץ חומות, איבדו כל צורה
מוכרת.
היו לו, כלומר, יש לו, עיניים חומות משגעות. חברות שלי תמיד
התלהבו, כלומר, מתלהבות, מעיניים כחולות, ולא מבינות מה אני
מוצאת בחום "הבנאלי והמשעמם הזה". אבל אני אוהבת והן יכולות לא
להבין מהיום עד מחר ואפילו עד מחרתיים. מבט אחד שלו, של ברק,
ונשביתי ברשת. וכשהוא פתח את פיו להתנצל אז בכלל. היה לו קול
יפה, פשוט יפה. אני חושבת שכבר אז ידעתי שהוא מוסיקאי.
מצאתי את עצמי אצלו בבית. ישבתי על הספה בצבע סגול דהוי,
והעיניים שלי שקעו באוסף הגיטרות. כל מיני ומיני גיטרות, עשר
בערך, מונחות באי סדר על הרצפה.
"רוצה לשתות?" הוא שאל בטון מסתורי ומפחיד משהו, כאילו הוא
מתכנן לשים לי רעל במשקה.
"כן, בבקשה." עניתי.
הוא הביא לי כוס מים. על השולחן הייתה קערה על אגוזים ושאלתי
אותו אם אפשר לפצח כמה. פיצחנו יחד אגוזים. היה לי טעים. פתאום
התנשקנו. יומיים אחרי זה כבר שכבנו.
הוא הבטיח שהוא יבוא לקחת אותי, באותו יום, אבל הוא לא הגיע.
ישבתי על הגדר מחוץ לאולפנים ופינטזתי על הניוקי של חיים. אני
לא זוכרת מתי אי פעם הייתי רעבה כל כך כמו באותו ערב. אחרי חצי
שעה של איחור כבר התחלתי להשתגע. צלצלתי אליו לנייד.
"ברק? היי זו אני."
"מה? אה. היי מותק, מה שלומך?" הוא שאל בעייפות. הוא היה לא
ממוקד.
"אני בסדר, הכל בסדר. אני רק רעבה קצת."
"רעבה? כן, גם אני. תכיני סנדביץ' או משהו." הוא לא היה שם.
"סנדביץ', כן. זו קצת בעיה, מותק, אני לא בבית, מבין? אני לא
בבית."
"אה... טוב. אז מה תעשי?"
"לא יודעת. אני באמת תוהה מה לעשות. מה לעשות כשהחבר שלי הבטיח
לבוא לאסוף אותי בשש ולא בא. מה לעשות כשהוא, החבר שלי, הבטיח
לי שנאכל יחד אצל חיים בפינה ולא בא. מה לעשות שזה כבר קרה לו
ארבע פעמים בשבועיים האחרונים. לא יודעת מה לעשות. מה אתה
תעשה? אמרת שגם אתה רעב, לא?" הפצצתי אותו.
"מה? כן... אני רעב. אוי! אני כל כך מצטער, מותק. אני בא
עכשיו, טוב? חכי לי, אל תלכי, חכי ואני כבר בא, את שומעת?".
הוא היה עלוב. "כן, בסדר." אמרתי וניתקתי.
היה חשוך. אני לא מבינה מה עובר עליו ועלינו. הוא רדום. כאילו
הלך לישון ואי אפשר להעיר אותו. אותו ואת הקשר שלנו.
חיכיתי רבע שעה. הוא לא בא. התחלתי להתעצבן באמת. כבר התחלתי
לקלל אותו. מניאק. אידיוט. בן זונה. ואז הפלאפון צלצל.
"אבא שלי בבית חולים."
נסענו יחד לבית החולים. כשהגענו היה כבר חשוך לגמרי. יצאנו
מהאוטו והתקרבנו בצעדים איטיים לרחבת הכניסה שהייתה מוארת
במנורות פלורסנט ארוכות. ברק נעצר בדיוק בכניסה, ולקח נשימה
אחת ארוכה שנמשכה כאילו לנצח, כשבינתיים חולפים על פניו רופאים
בחלוקים לבנים ושני מתנדבי מד"א עם כתמי דם על ידיהם.
נכנסנו לחדר של אבא שלו, ואמא שלו ישבה ליד המיטה. העיניים שלה
היו אדומות.
"הוא חטף התקף לב. אמרתי לו להפסיק לאכול את כל השטויות האלה,
להתחיל לעשות קצת ספורט, אתם יודעים, התעמלות. אבל לא." היא
הסתכלה דווקא עליי כשדיברה.
"אני אצא רגע." אמרתי בלי להסביר את עצמי. חשבתי חזק אבל לא
מצאתי תירוץ לצאת. רק ידעתי שאני צריכה לצאת, רציתי. ישבתי על
ספסל מרופד עם נקודת תצפית על החדר, שדלתו נשארה פתוחה. הם
נראו כאלה קטנים בתוך החושך הגדול של החדר. התרוצצו להם.
דיברו, אני חושבת.
"למה יצאת?"
"לא יודעת. אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, לא. את יכולה ללכת אם בא לך. כלומר, אין לך חובה להישאר
כאן. אין לך חובה מוסרית להישאר כאן. אז תלכי. אני רוצה
שתלכי."
"אני אשאר."
"לא. תלכי. בבקשה."
נכנסתי הביתה, נעלתי את הדלת עם הבריח, זרקתי את הז'קט על
השולחן ונזרקתי אל הספה. התחלתי לבכות. אני לא מכירה את אבא
שלו. איש טוב, סביר להניח.
"אני חושב שכדאי שנפסיק לראות אחד את השני." הוא אמר, צעק
כמעט, לתוך הפלאפון שלו.
"לראות אחד את השני? ברק, אנחנו חברים. לא רואים אחד את השני.
חברים. כבר שנה ושלושה חודשים." הייתי המומה ובכיתי.
"טוב. אז בואי לא נהיה חברים יותר כי אני לא יכול. אבא שלי
נפטר הבוקר."
"אני מצטערת." הייתי המומה.
"זה בסדר. בכל אופן... נדבר, אה? ביי."
הוא ניתק. לא היה לי מושג מה קרה. נפרדנו. נשארתי לבד. ישבתי
על הספה החומה שלי, בבית מספר חמש עשרה ברחוב שהוא שלי והחלטתי
שבא לי לשנות.