עוד איור שלי ל"כנף הדרקון", הספר הראשון בסדרת "מחזור שער המוות".

"...המפקד זנקורל, גבוה, רזה, ויפה תואר, נהנה מהערכה עצמית גבוהה ומהערכה
נמוכה לכל מי שאיתרע מזלו ולא זכה להיות בעל דרגה גבוהה או בן למשפחת המלכות;
בקיצור, לכל מי שלא היה הוא עצמו..."

"...למפקד הספינה היה גאיר צמוד, ויש להודות שרבים מאנשי הספינה היו שמחים
לראות אותו מבצע את תפקידו מהר ככל האפשר; צוות הספינה היה משוכנע שנשמתו של
המפקד  תביא יותר תועלת לאומה האלפית כשלא תהיה מחוברת לגופו של המפקד..."

כאן אנחנו רואים את השניים האלו, הבלתי נפרדים על סיפון ספינת הדרקון "קרפשון"
(בהרמוניה עם היסודות), בדרכה אל המערבולת (איזו מערבולת? תקראו את הספר)
זנקורל יהיר ומתנשא כרגיל, והגאיר..ובכן, הנה ציטוט: "...הקוסם, ירוק מבחילה
ופחד - נאחז בכוח בכל דבר עליו הצליח להניח את ידו..."

קצת על גאירים:
"...אצילי האלפים לא הורשו למות ולהיעלם מהעולם. נשמותיהם נלכדו לפני שהספיקו
לחמוק אל ערבות האביב הנצחי. הנשמות שימשו לקוסמי האלפים כמקור לאנרגיה קסומה.
מסיבה זו, מתלווים לבני משפחת המלוכה קוסמים, המוכנים בכל רגע - יום או לילה,
בשלום ובמלחמה - ללכוד את הנשמות במקרה של מוות. קוסמים הממלאים תפקיד זה
מכונים גאיר -  מילה שמשמעותה בשפה הקדומה היא עיט. הגאיר מתייצב ליד האלף
האציל מרגע לידתו, משגיח על צעדיו הראשונים, נוסע עימו לכל מקום בשעות
לימודיו, יושב ליד מיטתו - אפילו ליד מיטת הכלולות - כל לילה, ונמצא לידו ברגע
מותו. קוסמים אלפים הנוטלים על עצמם משימה מקודשת זו עוברים אימונים מיוחדים.
מעודדים אותם לפתח קשר אישי קרוב עם אותו בן אצולה שלמותו הם ממתינים. לגאיר
אסור להנשא. משימתו הופכת למרכז חייו. מאחר הגאיר מבוגר מהאציל עליו משגיח,
הוא לוקח על עצמו גם את תפקיד המחנך ואיש הסוד. בין הגאיר לבין בן טיפוחיו
נקשר קשר אמיץ ומיוחד. בדרך כלל, לאחר מותו של האציל, מת גם הגאיר המופקד על
לכידת נשמתו משברון לב. וכך, נאלצים בני המשפחה המלכותית לחיות את חייהם
כשתזכורת קבועה לרגע המוות מרחפת מאחורי כתפיהם. הם גאים בבן הלוויה לבוש
השחורים. הגאיר הפך לסמל מעמד, המורה שהאציל אינו משרת את האומה האלפית רק
בחייו , אלא גם לאחר מותו. נוכחותו של הגאיר מעצימה את נוחכותו של האציל, קשה
לסרב לאדם המלווה תמיד בצל שחור. בני משפחות המלוכה, ובעיקר הצעירים שבהם,
חיים בפראות ובשילוח רסן מוחלט. מסיבות האצולה מצטיינות בעליצות שיכורה הקרובה
להיסטרים. האלפים, לבושים בהידור, שתויים לחלוטין, משתוללים עד אובדן חושים,
אך הדמויות השחורות, השומרות על רגע מותם, נמצאות לידם תמיד, קודרות
ודוממות..."

ובנוגע לגאיר המסויים הזה, כמו אנשי צוות ה"קרפשון" גם הוא לא מת על האדון
שלו, בעצם, הוא די מחכה ובקוצר רוח, למלא את יעודו...

(אחד אחרון, באמת):
"...במשך רגע אחד מבעית, נידמה היה שהספינה יצאה משליטה והיתה נתונה לחסדי
הרוח הפראית. היא צללה מטה במהירות וכמעט נהפכה באוויר. המpקד צרח קללות
ופקודות סותרות לכל הכיוונים, אך לא העז לעזוב את גשר הפיקוד ולרדת בעצמו לבטן
הספינה. הגאיר שכב על הסיפון. פניו רמזו שהוא מתחרט (ולא בפעם הראשונה) על
היעוד שבחר לו..."

שני אלה הם דמויות משניות בספר, אני פשוט רציתי לצייר אותם.
(2001)


---
הערה מעודכנת: הממ, נכון.