היום ננעלתי על הגג של הבניין שלי.
כן, אתם בטח חושבים, למה אנחנו צריכים לדעת את זה?
ובכן, אתם לא צריכים לדעת את זה, למעשה עדיף לכם להפסיק לקרוא
את זה עכשיו.
לא הפסקתם? זו בעיה שלכם מעכשיו.
טוב, אז ננעלתי על הגג של הבניין שלי, הייתי עם חברה שלי,
עלינו לעשן סיגריה.
טוב, עישנו, ופתאום שמענו חבטה, כמובן זו הייתה הדלת.
לא ייחסנו לזה משמעות רבה והמשכנו לדבר על מה שלא דיברנו
עליו.
ואני מסתכלת לאופק, רואה את כל העיר ועוד כמה ערים פרוסות לפני
כמו מפה בפני שליט אדיר, כאילו אם אנשוף הכל יתמוטט בפני כמו
מגדל קלפים, זה גרם לי לחשוב על כל האפשרויות שפרוסות לפני
והאפשרות הגדולה מכולן, האפשרות הסופית שנמצאת רק צעד אחד
ממני.
ואני עושה צעד מסתכלת למטה לעבר החניה של הבניין שלי, מתחילה
לחשב תוך כמה זמן תגיע החבטה הגדולה, תוך כמה זמן זה יגמר.
אל תחשבו שיש לי נטיות אובדניות, אבל מי לא חשב על זה?
על הדרך הקלה החוצה?
ואני ממשיכה להסתכל, והסיגריה נגמרה, ואני מעיפה אותה עם הרוח
ותוך כמה שניות היא פגעה בקרקע הבטון ואז הסתכלתי על חברתי
והיא הסתכלה עליי, והיה לנו את אותו המבט, וחשבנו על אותו
הדבר, והחזקנו ידיים ועשינו צעד, והסתכלנו למטה, ואז פנינו
לאחור, כמו גדולות פנינו ללכת הביתה.
הגענו למדרגה לפני דלת הכניסה לגג, והיא מנסה לפתוח את הדלת
ולא הולך לה, והיא מתחילה להילחץ, וגם אני נלחצת אבל בפנים,
כדי להרגיע אותה, ואני מנסה לפתוח את הדלת ורואה שהיא נעולה.
"אההממ, מה עושים עכשיו? לי אין אף אחד בבית, אף אחד לא ידע
איפה אני"
"טוב, חכי אני אתקשר לאחותי"
מזלנו שהיא הייתה עם הפלאפון ואחותה בבית אחרת היינו ממשיכות
לחיות את חיינו על הגג.
דיברנו על זה דווקא, לחיות על הגג, נשתה מים מהצינורות, נאכל
זרעים שיבואו עם הרוח, נתחמם מהדודי שמש, היינו מסודרות.
ואז אחותה הגיעה ופתחה לנו את הדלת החוצה, והרגשתי חופשייה
לגמרי, הרגשתי חזקה, יכלתי לגמור עם זה אבל לא עשיתי את זה,
בטח בגלל שלא היו לי מספיק מניעים.
ואנחנו יורדות במדרות ואז חברתי אמרה "פאק, למה היה לי פלאפון?
הייתה באה משטרה והיינו קופצות למטה לטרמפולינה".