סיוטים מהעבר מגיעים להתארח בחלומות של היום והחלומות של היום
הם הסיוטים של מחר.
ידיעות מרעישות על מקומות שקטים בסיום מהדורת החדשות, עשרים
ושמונה שניות לתחזית מזג האוויר. אולי מחר כבר לא יהיה כל כך
קודר.
התה התקרר, הטלוויזיה התחממה. אתה שולח יד לשלט בתנועה כבדה
ומוחק לי מציאות שכולה אשליה. מסמן לי להתקרב במבט אלכסוני,
חתול מנומנם ומשועמם שזקוק נואשות לכדור הצמר הישן והחבוט שלו.
ככה זה עם עקרון החפצים ישנים, גם כשהם כבר חצי פרומים,
פגומים, סדוקים, מאובקים, דהויים- הם עדיין מהווים שעשוע חביב
ובלתי מזיק לרגעים של חוסר מעש ועדיין קיים בהם ניצוץ המרמז על
ערך סנטימנטלי שהזמן לא יכול לו. ועם זאת, אחרי שחפץ שכזה נמצא
ברשותך כל כך הרבה זמן אתה מתחיל לראות אותו כמובן מאליו, תמיד
יודע היכן הוא ימתין לך, כשרק תזדקק לו.
ואולי כדור הצמר הזה מתחלחל מהמחשבה על פיה מנהג הרחרוחים
הביישניים וחסרי הוודאות שהיו בהתחלה נזנח מאחור כמעט לגמרי
וכל מה שנשאר זו הקפיצה ונעיצת הציפורניים? אולי כדור הצמר הזה
מתגעגע כל כך לתשומת הלב שהושקעה בו מלכתחילה? לניסיון להבין
כל חוט ממנו, כל עיקול בצורתו העגלגלה?
אז הערב כדור הצמר מתחמק אל מתחת לספה, מעבר לטווח ההשגה.
החתלתול יצטרך להתאמץ קצת, אין ברירה ואין פשרה.
כוס תה חדשה, מהולה בכף וחצי רום. הארומה מסתחררת ומסחררת וכך
גם אתה -מסתובב סביב הספה עליה אני יושבת. מעגלים איטיים, כמו
משחק הכיסאות בהילוך נמוך, במסיבת יום הולדת של גיל שמונה.
הפעם, אין מוסיקה. אין "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום
יום הולדת לאיתמר" או "מי שטוב לו ושמח כף יימחה". השקט הזה זר
לי, מקפיא אותי מבפנים.
פעם סיפרתי לך שאני זוכרת אירועים בחיי על פי השירים שליוו
אותם. ומערכת הסטריאו שעל שידת העץ דוממת לגמרי. אותך, אני
כנראה לא אזכור לעולם. לא אשכח את השקט.
מרגישה את כף ידך החמה מונחת על כתף ימין ומחליקה לאורך גבי
החשוף- "את בסדר?"
אם אני בסדר..? אף פעם לא הייתי בסדר, אבל ביחס לשאר החיים
שלי, אז אני חושבת שהערב אני בגבולות הנורמה. מיתרי הקול
קפואים במקומם והעיניים צורחות מבטים מלאי משמעות , מבחן רגש
לגאון בתחום הגוף. כשמישהו נחשב לגאון באיזשהו תחום מסוים, הוא
ינסה להראות את זה לכל אחד, גם אם זה לא המקום או הזמן לכך.
כמו שמומחה למערכת העיכול של סוס היאור ימצא דרך להשחיל איזה
מושג מפוצץ מעולמו היישר לתוך שיחה על מצב הכבישים בארץ. מה
הקשר? תאמינו לו שהוא יימצא אחד כזה. למה? כי זה המצב, דפוק עד
כמה שיהיה, אנחנו תמיד חייבים להוכיח את עצמנו ואת ערכנו
בעיניי החברה. הישרדות בג'ונגל של אגו.
אז אתה, באופן די צפוי,  מראה לי ממה אתה עשוי ומה אתה שווה,
משתמש באמצעי לחימה סודיים המוחבאים היטב בבונקרים תת-קרקעיים
לרגעי חירום שכאלה.. נשיקות מרפרפות לאורך עמוד השדרה. תמיד
יותר קל להתמודד עם הגב של האדם הכועס עלייך.  
שאריות של בושם מטביעות אותי לתוך אוקיינוס של רגשות מעורבים,
זרמים מנוגדים זורקים אותי פעם לכאן, פעם לשם. וחוף המבטחים
הוא כל כך.. הוא כל כך רחוק!
החדר מחניק והעייפות פולשת אליי כמו מגיפה שטורפת אותך מבפנים,
משאירה מעטפת חיצונית, אטומה וחלקה. ומבפנים הכל דוקר, הכל
חלול. איך פעם הרגשנו שאנחנו מאכלסים בקרבנו את כל סודות
היקום? מי לחץ על הכפתור האדום שמוחק הכל- אני או אתה? שנינו?
אף אחד?

נוטל את ידי ומוליך אותי אל החלון. מיליוני כוכבים מנצנצים להם
שם, בין קרעי עננים אפורים. עוטף אותי בזרועותיך ולוחש לי
באוזן-" לא תוכלי למדוד כמה אני אוהב אותך כמו שלא תוכלי לספור
את הכוכבים. גם הכוכב הבהיר והזורח ביותר אינו משקף עד כמה אני
קורן מפנים רק מלחשוב עלייך.." עשרות משפטים שפועלים כמו
קונדישנר על קש באורווה.
ואני? מנסה לקלוט אור כלשהו, באמת שכן. אבל העיניים איכשהו
מסרבות לראות ורק מאתרות בחשכה איזשהו ניצוץ דועך, נישא על גבי
כנפיים של פיה זקנה, שנאבקת ברוח.