1.
"לא, הכוונה היא שיבינו למה שאתה לא מתכוון"
"אז אתה אומר את מה שאתה לא מתכוון אליו?"
:לא, אני לא אומר את מה שאני כן מתכוון אליו"
"ולמה זה טוב?"
"זה חוסך זמן"
"אתה בטוח?.... הלו?... בנאדם?"
"אני מצטער, ניסיתי להדגים לך אבל שאתה מנסה להוריד משהו ממילה
אחת אתה נשאר בלי כלום"
"את תנסה שוב"
"אני עכשיו"
"זה היה זה?"
"כן"
"ומה ניסיתי להגיד?"
"ניסיתי להגיד 'אני עכשיו', ודי בהצלחה, אני חושב"
"לא, ממה קיצרתי את זה?"
"אהה, מ'אני עושה את זה עכשיו', ת'מבין? 'עושה את זה' זה מה
שחשוב במשפט אז אותו אני לא אומר"
"אהה, וזה כל הפילוסופיה?"
"לא, אני גם נמנע מלהגיד דברים לא נכונים ודברים שאני לא באמת
מתכוון אליהם"
"כולנו עושים את זה לא?"
"לא, שים לב, כשאתה אומר למשהו 'לך להזדיין', אתה לא באמת רוצה
שהוא ילך להזדיין כי הוא מן הסתם יהנה מזה הרבה יותר ממך,
וכשאתה אומר 'אני לא מאמין!' לדוגמא, אתה לא באמת לא מאמין כי
אתה רואה את זה מול העיניים או משהו, וגם אם זה ממש בילתי
יאומן אתה למעשה כן מאמין לדבר הזה"    
"וזה הכל?"
"פחות או יותר"
"זה אחד הדברים הטפשיים יותר ששמעתי"
"זה גם אחד ה-- הכי -- ששמעת"
"מה?"
" זה גם אחד ה-- הכי -- ששמעת "
"אהה!!!!!!!"
משה קם טרק את הדלת והלך.

2.
פעם היתה תרבות שלמה של אנשים שלא דברו בכלל. לרוע המזל, היא
שכנה ליד הר געש וכשהוא התפרץ כולם מתו, למרות זאת, מאז ועד
היום אף אחד לא הוכיח שזה היה איכשהו קשור לעובדה שהם לא
דיברו.
המסר הנלמד?
המסר הוא כמובן שגם אם יש לך תרבות מפוארת ותוכי סגול, זאת
עדיין לא סיבה להקים אותה ליד הר געש. ובהשלכה לנושא שיותר
קרוב אלינו אפשר לומר: גם אם אתה יודע לקרוא זאת לא סיבה לספר
סיפור לתנין רעב.

3.
מחוץ לחומות העיר העתיקה בתל אביב, ישב לו ברנש אחד בבית קפה
וקרא לעצמו סיפור משעשע על אנשים שלובשים בגדי ברזל ששוקלים
יותר מהם וקוראים אחד לשני בשמות מפוארים שהוא היה מתרגם למשהו
כמו: "בוא, בוא מכות!", אבל בספר זה נשמע יותר כמו: "נו...
אולי אם יש לך זמן עכשיו ולא אכפת לך... בוא נערוך קרב עד
המוות". הברנש חשב לעצמו שהוא רוצה לשתות שוקו חם עכשיו אז הוא
הצביע לתיקרה וחיכה כמה שניות. פתאום כאילו משום מקום הגיע איש
לבוש בסינר ושאל:
"כן, מה אדוני יזמין"?
"אני-- את ה--"
"סליחה אדוני?"
"אני-- את ה--"
"מיד אדוני"
האיש עם החלוק לא חזר, והברנש התחיל לפקפק במחשבה שהוא הגה לא
מזמן. הוא החליט לשכוח מהעניין ולעבור לעסקים יותר מצליחים
מפילוסופיה.
אבק ושאוות אזניים בכמויות מסחריות, זה נשמע לו כמו רעיון
טוב, הוא ימכור את זה לתיירים ויגיד שזה מאכל מקומי, עכשיו הוא
רק צריך אבק ושאבת אזניים בכמויות מסחריות.
אבל זה קל, הוא יתחזה למנקה ויבריח אבק מעליות גג של אנשים
תמימים. היה לו גם רעיון איך להשיג שאבת אזניים, זה היה קשור
בחג המולד, המבורגר וארגז חול אבל הוא החליט שזה מסובך מדי
ושזה רעיון גרוע מאד לעסק.

4.
הברנש חשב שהדרך לאושר היא נשים, הוא גם חשב שהדרך לנשים היא
משפטי פתיחה והוא גם חשב שהמשפטים שנמצאים היום בשוק לא שוים
פתח גנובה.
הוא צריך להמציא חדשים, זה היה ברור כמו אור השמש ביום מעונן
חלקית אם גשם מקומי לסרוגין בצפון ובמרכז.
הוא התישב ליד שולחן וכתב על האויר עם העט המקולקל שלו
משפטים:

"כשאני רואה אותך, אני מרגיש ממש כאילו בא לי משקפת". הוא הרהר
קצת והגיע למסקנה שזה משפט מצוין אבל חסר בו משהו רגשי וגם קצת
הגיון אז הוא החליט להשאיר אותו באופציה (פ' עם קמץ, לא סתם
אופציה, אלה אופ(קמץ)ציה).
"אני רואה בעינייך את הירח, רגע, לא, זה סופרמן" הוא חשב לעצמו
"זה משפט איכותי", אחר כך הוא חשב לעצמו "זה משפט איכותי" ואז
הוא חשב קצת "זה משפט איכותי" ואז הוא נכנע, הוא לא הצליח
לשכנע את עצמו שזה משפט איכותי והוא חיפש משפט חדש.
"הגוון של העיניים שלך מזכיר לי מלפפון חמוץ, חומוס, שישליק
וכוס קולה" הוא סופסוף הרגיש מרוצה, זה היה המשפט, הוא לא ידע
את זה, אבל זה היה המשפט.
במבחן התוצאה המשפט היה כישלון גמור, אבל זה היה המשפט.
על הקבר שלו היה כתוב: "הגוון של העיניים שלך מזכיר לי מלפפון
חמוץ, חומוס, שישליק וכוס קולה" זה היה המשפט שהיה כתוב על
הקבר שלו.

5.
באנטרקטיקה יש מקום שנקרא הקוטב, מהקוטב הצפוני אפשר ללכת רק
לשני כיוונים, אחד זה דרום כמובן והשני זה לישן.
ועוד עובדה מעניינת: בארצות שונות בעולם יש אנשים שונים. מכאן
נובע, שכשאתה עובר בין ארצות שונות אתה פוגש אנשים שונים ולכן
בין 1 ל 10 יש רק 9 מספרים.

6.
הוא עוד לא מת, זה בסדר.
לא, הוא לא מת. הוא היה חי ובועט כמו שאומרים. בועט בהחלט,
בפחי אשפה מלוכלכים, חלונות ראווה משורינים ועגלות תינוקות
ריקות. הכישלון של המשפט שהוא היה גאה בו פגה קשות באגו שלו
,קצת בלחי שמאל ובזמן האחרון גם די הרבה בבהונות רגל ימין. הוא
חשב לעצמו: "בעולם מושלם לנשים תהיה ציפיה נמוכה מגברים
ולגברים יהיה נשים עם צפיה נמוכה מגברים". אחר כך הוא הגיע
למסקנה שלנשים אף פעם לא תהיינה צפיות נמוכות מגברים ולגברים
כמוהו לא יהיו נשים ומכאן - שזה עולם לא מושלם בכלל אבל יש בו
יחסית די הרבה מים והמון חרקים, מה שהוביל למסקנה הבאה -
בעולם עם הרבה חרקים לנשים יש ציפיות גבוהות.
הוא הלך לספר את זה למשה, הבית של משה היה נעול אז הוא נכנס
פנימה כמו תמיד: דרך הדלת.
"לא, בבקשה, אל תכנס." משה התחנן בנימה שהסגירה את העובדה שהוא
ידע שתחנוניו הם תחנוני שוא
"אתה לא תאמין מה שגילית, הגעתי..." החל הברנש כשהוא נקטע
לפתע:
"אני רואה ששכחת מהפילוסופיה הטיפשית שלך"
"כן, זה לא העיקר, הגעתי למסק..." ושוב:
"לא, דבר ראשון, תנקה את הנעליים. עכשיו תקשיב לי..."
"לא עכשיו משה, זה חשו..."
"לא מספיק חשוב לצערי, להתראות" בום!
טריקת הדלת הוסיפה את האף שלא לרשימה של אברים שהוא מעדיף
לשכוח כרגע.
באותו רגע הברנש נתמלא בצער, משה היה החבר היחיד שלו. בעצם משה
לא היה אפילו חבר, רק איש שאפשר להכנס לבית שלו כשרוצים להגיד
לו משהו חשוב, ועכשיו גם זה לא. הברנש הרגיש שהגיע הזמן
להתבודד. הוא החליט שלא. הפתח את הדלת ואמר:
"משה, אני הולך לספ..." בום!
האף שלא כאב. הוא צעק מבעד לדלת:
"משה, תפתח את הדלת!"
"תקפוץ לי!"
"כמה פעמים?"
"73,325!"
היה שקט.
חוץ מטאק-ים קטנים כאלה שהפריעו למשה כל הלילה, היה שקט. ב4:38
בלילה, הדלת נפתחה שוב והברנש נהם בהתנשפות:
"73,324" טאק "73,325!"
משה התעורר.
"שיכנעת אותי, תפגוש אותי מחר בבית הקשה" בום!
האף שלו כאב.

7.
"בשביל זה קפצת 70 אלף פעם??" משה ילל
"73,325 ולפי דעתי זה חכם"
"תנסה פעם לראות מה צבים חושבים על הרעיונות שלך לפני שאתה בא
אלי, אני בטוח שהם כבר יגידו לך שאתה טועה"
משה הרים את היד. אחרי כמה שניות הגיע אותו איש עם סינר.
"ידעתי שתחזור, אז מה עם השוקו שלי?"
"מיד אדוני".
"אני אזמין את קפה" הוסיף משה.
אנשים תמיד התעלמו ממשה כשהוא היה ליד הברנש, זה כאילו כולם
היו בטוחים שהוא החתול שלו או משהו. הוא הרגיש מאד לא בנוח
שהיה עלי ולהוסיף את דבריו כשגבות מופנים אליו.

בתוצאות מחקר שפורסמו ברשת ננו טלויזיה תת עורית עירונית בניו
יורק 19,743 שנים, 48 ימים, 13 שעות 49 דקות 5 שניות ו9
עשיריות השניה לאחר מכן נתגלה שאנשים נותנים יחס מועדף בתת
מודע שלהם להערות שהם מקבלים דרך הגב (לא "דרך אגב", דרך
הגב, כלומר כשגבם מופנה למדבר) אבל משה לא ידע את זה.

"תנסה להסביר לי שוב, למה חרקים מעלים את הציפיות של נשים?"
משה נכנע לחיים העגומים שלו, למרות ההגיון הבריא שהצליף בו שוב
ושוב על הטמטום שבעצם קיום מחשבה שכזו, הוא קיווה שיש דרך בעצם
להוריד את הציפיות של נשים.
"תראה, בעולם מושלם היו.." הוא נקטע.
"לא, אני מתחרט" משה התחרט, ההגיון נתן לו מכה הגונה והוא
התעשת.


המחבר: ההגיון נתן גם לי מכה הגונה, וחשבתי לסיים את הטירוף
הזה כאן. אבל קרה מקרה ונחתה עלי השראה ואני לא מפסיק

8.
אם הינו מחשיבים אי-עשיה כמו עשיה, כמו שלפי דעת הברנש היינו
צריכים, הינו יכולים לומר דברים כאלה:
"אני לא מתקלח פעם בשבוע".
המשפט הזה נשמע מאד לא הגיוני, חוצמבמקרה שאדם מתקלח כל השבוע
חוץ מפעם אחת. אבל הכוונה של הברנש במשפט היא שאדם לא מתקלח
בתדירות מסוימת, זה לא משנה אם הוא מתקלח בזמנים אחרים, העיקר
שהוא לא מתקלח בזמן נתון. קשה להסביר, אבל הברנש רצה.

"אתם לא מבינים? אני לא מתקלח כבר מיום שלישי שעבר, זו היתה
פעם אחת ארוכה של אי-מקלחת. אבל אתם לא מתקלחים כל יום."
הצבים לא הסתכלו עליו אפילו, בטח שלהם לא אמרו שום דבר על
הרעיון שלו, אז הוא הלך למשה.

"אבל הצבים באמת לא אמרו שזה רעיון גרוע"
"אז אני אומר לך: 'זה רעיון ממש ממש גרוע'".
הברנש היה מתוסכל, הוא לא הבין מה קשה להבין.
"תראה, הצבים לא אמרו לך שזה רעיון גרוע כי הם בכלל לא רצו
להגיב על טיפשות כזו גדולה!"
"אתה לא היית שם, איך אתה יודע?"
"יש לי קשרים נסתרים עם צבים"
"זה מסביר את הצורה המוזרה של הגב שלך!"

הברנש הלך והתאבד.
על המצבה לו היה כתוב:
"הגוון של העיניים שלך מזכיר לי מלפפון חמוץ, חומוס, שישליק
וכוס קולה".
אף אחד לא היה בלויה, אבל ברחוב שלו התחילו להתפרסם שלטים
קטנים וצנועים שניסחו:
"ברוך שפטרנו".