היא נכנסה לחדר הצדדי, סגרה את הדלת מאחוריה והרשתה ללחיים שלה
לנוח קצת. ביחד איתן היא צנחה על המיטה שהייתה בחדר הקטן ואנחת
הקלה נפלטה מפיה כשהרשתה לסוגר החזייה שלה להיפתח מעט ועיסתה
לעצמה בעדינות את הגב. אף פעם לא היו לה כאבי גב. זה לא שהיה
לה הרבה מה לסחוב עליו. כולה היא שקלה פחות מארבעים וחמישה
קילו, שהתפרשו בדלילות על גבי מאה ושבעים סנטימטרים שנראו לה
עלובים אבל כנראה שהעולם לא חשב ככה.
הוא נכנס לחדר מספר רגעים אחריה, הניח את זר הפרחים הענקי שלו
על שולחן האיפור ונעל את הדלת מאחוריו. הוא התיישב לידה על
המיטה והתחיל לעסות את גבה במיומנות. היא רק שכבה על המיטה
בעיניים עצומות, מנסה לשדל את עצמה שלא להירדם, מודעת לעובדה
שעוד מצפה לה הרבה. הוא חייך אל גבה. "כואב לך הגב, הא?," שאל.
"כן," היא מלמלה. "זה בגלל העקבים שהלכת איתם כל היום," הסביר
לה, "עוד מעט תרגישי יותר טוב". הוא חלץ בעדינות את נעלי העקב
הנוצצות מרגליה, ליטף את כפות רגליה וחייך אליה, אל שיערה
המבריק, אל רגליה הרזות, אל גופה המושלם. היא בהחלט הייתה
מושלמת. הוא לא היה היחיד שחשב ככה, כך הסתבר לו באותו יום.
היא הסתובבה אליו וחייכה אליו חיוך קטן ועצוב. "תודה על
הפרחים," אמרה לו, מעיפה מבט על זר הצבעונים שהביא לה. הפרחים
האהובים עליה, כמובן. והחבר המושלם, כמובן. הוא חייך אליה את
חיוכו המקסים ואמר "אני ממש גאה בך." "אני יודעת," היא ענתה
בשקט. "כל החברים והמשפחה שלך התקשרו כבר," המשיך, "הם מסרו לך
את ברכותיהם. כל החברים שלי מקנאים בי עכשיו." היא חייכה. "זאת
אומרת," הוא מיהר להסביר, "כשהתחלנו לצאת ישר אמרתי להם שאני
יוצא עם האישה הכי יפה בעולם אבל כולם התייחסו לזה ב..." הוא
נתקע אבל מייד המשיך, "ובכל אופן, מי היה מאמין שרק ארבע שנים
אחר כך, ארבע שנים..." "כן," היא עצרה אותו, "אז צדקת." הוא
חייך אליה חיוך אוהב. הוא קירב את שפתיו לשפתיה, נותן ללשונו
להחליק אל תוך פיה, מתעלם משכבות האיפור שלה שנהרסות אחת אחרי
השנייה. הוא העביר את ידו על לחייה, על צווארה, על חזה. הכל
היה מושלם. היא הושיטה יד רועדת והדפה אותו מעליה בעדינות. היא
קמה ממקומה במטרה ללכת לשירותים, או לשטוף את הפנים, או לתלות
את עצמה איפשהו, אבל פתאום ראשה התחיל להסתחרר מסביבה והיא
נאלצה להתיישב שוב לידו על המיטה. הוא הצמיד את ידו למצחה
בדאגה. "את בסדר?" שאל. "כן," ענתה לו בלחש, "אני רק צריכה
לנוח קצת." "להביא לך משהו?" הוא נשמע מודאג. "לא, זה בסדר,"
היא ענתה, "רק תעזוב אותי בבקשה לבד." הוא לא הבין את הרמז.
הוא התקרב אליה ואמר בהחלטיות "אני לא עוזב אותך עכשיו." "כואב
לי הראש," היא אמרה. הוא הכניס את ידו לכיסו ושלף ממנו חפיסת
שוקולד קטנה. "קחי," אמר לה, "לא יזיק לך קצת שוקולד." היא
הסתכלה על השוקולד בחשש. "אסור לי," אמרה, "אני לא יכולה."
"בטח שאת יכולה," הוא אמר, "זה רק שוקולד. את צמה כבר חודשיים.
אנחנו ביחד ארבע שנים ואף פעם לא ראיתי אותך אוכלת שוקולד.
תאכלי קצת." "לא," היא ענתה, "אני לא יכולה." "את כן יכולה,"
הוא התעקש, "את האישה הכי יפה בעולם." הוא ליטף את גבה. היא
קמה מהמיטה, צעדה שני צעדים ונעמדה אל מול המראה הגדולה שהייתה
תלוייה בחדר ההלבשה האישי שלה. מהראי נשקפה אליה בחורה כעורה,
שהליפסטיק שלה מרוח על כל הפרצוף שלה, שהחזה שלה קטן מדי,
שהתחת שלה גדול מדי. בחורה כזו לא צריכה שוקולד. אף בחורה כזו
לא צריכה שוקולד. חוץ מבחורה כמוה, שעומדת מול הראי כשעל גופה
תלוי שלט שמכריז שהיא הבחורה הכי יפה בעולם. טפשים השופטים
האלה, היא חשבה לעצמה, אם אני הבחורה הכי יפה בעולם אז זה באמת
עצוב. היא הסתובבה אליו. "בבקשה לך," היא אמרה. הוא עדיין לא
הצליח להבין את הרמז. "אני לא הולך מכאן," הוא אמר בהחלטיות,
"בואי ושבי לידי." היא צייתה לו והתיישבה לידו שוב. "יופי,"
אמר וליטף שוב את שיערה, "עכשיו תאכלי קצת שוקולד."
אחת הסגניות שלה דפקה על הדלת. "את שם?" קראה הסגנית, "רציתי
לברך אותך על הזכייה." אבל מיס יוניברס לא יכלה לענות באותו
רגע כי האישה הכי מכוערת בעולם ישבה בתוך החדר והייתה עסוקה
בלהתנשק בעל כורחה עם האיש הכי מגעיל בעולם, כשפירורי שוקולד
עדיין דבוקים לסנטרה, מאיימים להכתים את השמלה היפה שלה.