כל הקופסאות הישנות שנפתחו
נסגרות בזה הרגע, כשעומדים להיפרד
מהעבר שעוד רודף אותי אך תכף יתנתק
כשהפרידה המתקרבת מכריחה להתמודד.
כל הכדורים שממלאים את הקיבה
לא ישנו את ההרגשה שמלווה אותי היום
את התחושה שכבר הייתי בעצמי צריכה ללמוד
מתי כדאי לי לדבר וגם מתי רצוי לסתום.

והאמת- אני ילדה של קש, אני ילדה של חול
שמתפוררת כשנוגעים בי כי כבר אי אפשר לסבול,
אני ילדה של רצועות, של חבלים שמחזיקים
אותי יותר מדי חזק ואז בסוף תמיד חונקים.  

הרטיות על הרצפה כבר מתרככות כשנוגעת
הנוזלים הלבנים צפים על פני הקערה,
האצבעות האדומות עוד מלטפות את הרגליים
הסגולות אשר נחות על המגבת הקרה.
והידיים מחבקות את כל הגוף שלי עכשיו
כשהברכיים נצמדות חזק חזק אל החזה,
ומגנות ממפלצות שמאיימות לתפוס אותי
אפשר לברוח אך עדיין אין היכן להתחבא.

והאמת- אני ילדה של קש, אני ילדה של חול
שמתפוררת כשנוגעים בי כי כבר אי אפשר לסבול,
אני ילדה של רצועות, של חבלים שמחזיקים
אותי יותר מדי חזק ואז בסוף תמיד חונקים.