הייתי מצטרף בחפץ לב
לשורות הנפשות הטובות
שאינן מבינות דבר וחצי דבר
בלוחמה, פיצוצים וחגורות;
אך כואבת לי השן החולצת
את החול הנודד בין אונות מוחי.

ראיתי חייל מילואים
במדים מרושלים ונעלי ספורט,
ממתין.
כשהולכים למלחמה יש להשאיר את השעון
בבית.

הפסח הזה מה השתנה?
שבליל הסדר סופת ברקים השתוללה.
כאילו אלוהים עדיין לא בוחל
בטריקים הישנים.
הרעם החזק ביותר לאוזניי
בא דווקא מלהבת ליל האי-סדר בנתנ-יה.

ומה באמת אכפת לו, לחייל המילואים
באיזה שעה הוא נר-צח?
ממילא בא לקרב בלי אוכל ועם
ציוד מיושן [...מן העיתונות]
ישן
שן, עדיין היא כואבת.
אפילו אחרי חול כבר צריכים לחפש פה.
אין חול.
רק קודש.