כאב:
כאב מתפשט באיברי, בעודי יושב ובוהה בתקרה - מהרהר אם לחשוב את
הרגש או להרגיש את המחשבה - בסופו של דבר גם מרגיש וגם חושב,
מנסה לאבד את עצמי ברחמים עצמיים ובדמעות מרות. מקווה שאם אני
אבכה על זה מספיק אז זה יעבור. מנסה לנגב את הדמעות, לקום,
להדליק אור, לחייך - נופל, מתייפח ופורץ בבכי. אוזר כוח וקם -
מצליח לחייך ולצאת מהחדר, מרגיש שניצחתי אבל הדמעות עדיין שם,
מתחבאות מאחורי העיניים הקטנות.

החיוך:
יושב בחדר המוחשך, רואה את הבובות העשויות עיסת ניר אך ביניהן
מודע לנוכחות בשר ודם שלה. רוצה להושיט יד אך הרצון עוצר אותי
באמצע הדרך. מנסה להבין איך זה שהיא לא שמה לב - הרי רק אנחנו,
שנינו, נמצאים שם. היא ממשיכה לצחוק בהסתכלה על הבובות האור
נשפך מן המנורה באמצע החדר וקירותיו הלבנים נחשפים לעין, לא
עוד מוסתרים על ידי הקווים המטושטשים והמטשטשים של האפילה. אני
מסיט את מבטי ממנה, רק לא לחזות בחיוכה המפתה, המזמין, אשר
מופנה לכל אחד מלבדי.

הרשות:
שואף ונושף, שואף ונושף, שואף ונושף, שואף... ועוצר. למה לא?
לא מרשים לי לעשות דבר היום, למה שירשו לי לנשוף? פריבילגיות
כאלו הן לא בשבילי.

המקלט:
עומד, מנסה להתחבא מן הקור בתוך המחסה הקשיח של הגולגולת,
לסגור את כל העולם בחוץ, להישאר לבד עם עצמי ולהחליט בעצמי אם
לבכות או לצחוק. בעודי מנסה חתול שחור עובר לידי, מפר את
ריכוזי, מזכיר לי את כל החרא שבתוכי וגורם לי לרוץ - לא באמת,
רק במחשבה. לרוץ ולברוח מעצמי, לברוח מהקירות המפחידים של
גולגולתי. לרוץ החוצה אל הלבן הטהור של החידלון שמחוץ לראשי
השחור והמאיים אבל נזכר בכל הגבולות שיש גם בו, בתוך החידלון,
ומחליט לכן שלא לצאת. נשאר ומתכרבל בתוך הגולגולת החמימה,
החזקה, הנעימה והמוגנת שלי, שבה אני מלך - מלך האוויר.

הדם:
נוזל ומכסה הכל, נופל מעיני הבוכים לידי הרוצחים ומכסה את פני
הנופלים. מרטיב את הבגדים ומציף את הסמלים. הדם מכסה את ידי
ומציף את האדמה תחתיה - האם אנו דומים? האם יש לי זכות לומר
שאנו אחד? הדם שלי, הדם שלה, הדם של אלו שנלחמו שלא לאבדו - מי
דומה למי? אני לה, היא להם, אף אחד לשני? אך בעודי כותב הדם על
ידי נקרש - אני קופץ את אגרופי בשנית ואני ממשיך אבל הצלקות על
ידיה יישארו לעד - הדם כבר לא יזרום מידיה אבל מה עם ידי? האם
הן אי פעם תנוקנה מן הדם?

המאור הקטן:
המאור הקטן שלי,
שמאירה את דרכי באפלת כאב
המאור הקטן שלי,
שמאירה את דרכי במסעי הרחק
המאור הקטן שלי,
שאל אורה אני הולך כבר חודשים
המאור הקטן שלי,
שמסתכלת עלי בוהה בה
המאור הקטן שלי,
ששולחת לי קריצה מאחורי צעיף דקיק של מים
המאור הקטן שלי,
שמגניבה חיוך מאחורי רעלתה,
המאור הקטן שלי,
ששמה אותי באור הזרקורים שלה
המאור הקטן שלי,
שתמיד תישאר רחוקה ממני
המאור הקטן שלי,
שתמיד תישאר נסתרת ממני
המאור הקטן שלי,
שמובסת כל יום ע"י המאור הגדול
המאור הקטן שלי,
שניפצתי עשרות פעמים שוב ושוב
המאור הקטן שלי,
היא, כבר איננה שלי.

הרכבת:
אני הולך לי לאיטי - רכבת עוברת מולי. אני מסתכל בחלונות אך כל
מה שאני רואה שם זה את עצמי - עוד ועוד שכפולים של עצמי. כאילו
שאין בעולם מקום ליותר מאני אחד - את כל השאר לוקחים ברכבות -
מנדים אותם. אני מדמיין לעצמי איך זה יכול להיות אם אני הייתי
ביניהם. יודע שאני רק עוד העתק של אותו אחד שעומד שם על הרציף
ומביט אלינו בבעתה, נוסע יחד ברכבת עם מאות אנשים זרים אך זהים
לי. רואה מול עיני מוות בטוח בידי יד נעלמה כלשהי - וזאת רק
בשביל אותו אחד שעומד שם ובוהה בקרונות.אני מתקרב לחלון ומושיט
לאחד מהם יד מנחמת אבל הוא רק מושיט את שלו בכדי לזרוק את ידי
אחורה. הוא משאיר אותי עם האשמה והאחריות המלאה על אותם מאות
אנשים על הרכבת שכולם מבינים שפניה מועדות לאבדון. הרכבת עוזבת
ובעודי מסתכל עליה כל שאר הנוסעים מסתכלים עלי במבט מבועת
ואבוד. אני מתיק את מבטי ומסתכל סביבי - הפנים של סובבי
מנוכרים ומאשימים - תקוותי שהם לא ישימו לב לנוסעי הרכבת
התבדתה: כולם מסתכלים עלי בשנאה ובכעס, הרי יכול להיות שאחד
מאותם נוסעי רכבת היה חבר של אחד מאותם אנשים על הרציף. אני
רוצה להתנצל, לצעוק למחילה, לבקש בכל לשון של בקשה שיעזרו לי,
שיסלחו לי, להביע חרטה אבל מולי אוזניים ערלות.