"מתעורר בעיניים עצומות. כמה שניות של קיום ער מחוץ למציאות.
שקט. נעים. המוח ער, ריק ממחשבה. צמר גפן מתוק. שניונת. המוח
מתחיל להיכנס להילוך. קודם התחושה. אבן ריחיים על בית החזה.
אין הסבר. רק תחושה. בינתיים. כבדות צמיגה, דביקה. הזיכרון
מצטרף בזחילה להתפכחות. רעש של המכונה לערבוב בטון. מנוע.
מכונית. עוד אחת. בוקר... המציאות. הזיכרון. תיכף זה קורה, עוד
שניה, יש לי את זה. צבא!"

אז הנה. השעון הביולוגי שלי כבר מתקתק את שעת האפס אחורנית.
עוד ארבעים שעות, יותר או פחות. אני אתעורר למציאות אחרת. עוד
עונה של הישרדות. שחקן כוכב אחד, בבסיס צבאי. כמה ימים יעברו
עליו באכילת אורז לבן, כולו שרוט ומדוכא, עד שיזכה בפרס
הראשון?
כבר לא ילד, לא נקלט. גן, בית ספר, חופש. חופש גדול מאוד. לקום
בשתיים בצהרים, להירדם בחמש לפנות בוקר. לא לעשות כלום. אף
פעם. מחשב, טלוויזיה, אוכל, מיטה. מעגל שלא נפסק. קורא על עוד
חייל שנהרג. בוכה. מוזר, אבל לא חבל לי עליו. אני ילד מפונק
שחושש לחייו.
מדים. זריקות. טביעות אצבע. תמונות. אוטובוס. טנק. גיהינום.
נהר של אנשים שאני לא מכיר, ואני מנסה להסתיר את הרעד שמפיל
אותי מהרגליים. צלצול של פלא-פון. מתעורר מחלום בהקיץ. אני עוד
בבית. עוד ידידה מתקשרת לאחל גיוס קל ושפשוף נעים. שפשוף נעים
בתת שלי!

"שום דבר עכשיו לא כמו פעם. חיים כאלה משונים. אם מישהו היה
מבקש ממני להסביר, הייתי מתבלבל. אבל אף אחד לא מבקש."

עושה מונולוגים מול המראה במקלחת. מדבר בטלפון ומתרכז בעננים.
על מה חלמתי הלילה? זיכרון דפוק. אני רעב, אני צמא, אני
משתוקק, אני חרמן, אני לבד. אין אף אחד שיכול להגיד לי את הדבר
הנכון. כולם הורסים לי. שירי דיכאון ברדיו. שירי דיכאון במוח.
תופים בעצבים. רעל באוזניים. אביב גפן. אולי לא נתגייס. לא בא
לי. פרזיט. מיזנטרופ. שונא אדם. בוכה. על עצמך, אגואיסט.
הסתפרתי. מכוער. אוכל סעודות אחרונות. ישו. קדוש מעונה. שטן.
אהבה מתה. פנטזיה. סדין חשמלי, אני עירום. אין חשק. אין
מוטיבציה. דור של נפילים.

למה אני מרגיש כל כך רע?

"אני מאשים את ההורים שלי, את המורים שלי ביסודי. את הפסיכולוג
השלישי. את אריק הסטרייט. אני מאשים את אם טי וי, את העיתונות,
את מטען הדימויים שלי, את השיטה, את גלי צה"ל, את הכבלים, את
הערוץ השני, את יאיר לפיד, את משפחת מוזס, את האימפריאליזם
התרבותי של האמריקנים, את הציונות, את מפלגת העבודה, את
האופוזיציה ואת הממשלה. אני מאשים את האידיאליסטיים ואת
הציניקנים. את הבורגנות. את הדתיים. את עושי המנגלים, את
הפלשתינאים.
אני מאשים את עצמי שלא הצלחתי להפוך את חיי לנקודת מפנה ונתתי
לעצמי להרפות ולתת לזרם הגדול לשאת אותי אתו.
אני מאשים את כולם.
שונא את כולם. כולם זונות בני זונות. כל העולם זונות ואני
הזונה הכי גדולה. אני שונא את עצמי. אני מפחד"

מספיק. חייב שתקראו את זה. חייב שיאהבו אותי. חייב שישנאו
אותי. חייב לדעת מה אני חייב. בחיי שלא יודע. אני רגיש, אתם
יודעים. יכול לבכות בקלות. בעשרה ימים האחרונים בכיתי תשע עשרה
פעמים. ספרתי. לפעמים פעמיים ביום. לפעמים ליד אימא ואבא.
לפעמים לבד. לפעמים בטלפון כשלא שמים לב. לפעמים באוטו כשאומר
שנכנס לי משהו לעין. מול הטלוויזיה המחורבנת, למה אני רואה
חדשות. מול המחשב סתם מהתרגשות. מתגעגע. רוצה לכתוב אבל הידיים
רועדות לי. אני חולה. אני בריא. אני משוגע. אני עצוב.

"אני מת, אני מת...

לא מותק, לא. אתה חי.
אתה כל כך כל כך חי."

אוהב,
לנצח.
עמרי





שלום!