אני כמעט שכחתי אותך, עברתי תהליך ארוך וקשה
ועכשיו, אני בסופו.
אני כבר בקושי חושבת עליך, כבר שבועיים כמעט שלא חלמתי עליך
ועכשיו, בסוף התהליך, אני אומרת שהרסת לי את החיים.
זה נשמע מצחיק כי בסה"כ לא עשית לי כלום.
אני אהבתי אותך, או הייתי מאוהבת, אני לא בדיוק יודעת.
אף פעם לא אמרתי לך, ואתה, היה נחמד לך לשחק איתי, לבוא אליי
מתי שבא לך, ולהשלות אותי.
וכשנמאס לך לא התקשרת פתאום, ניתקת קשר, כי בכלל לא הייתי חסרה
לך. ובאמת, בלי לעשות משהו בכוונה, אתה הרסת לי את החיים.
בגללך ירדתי בלימודים,בגללך בכיתי כ"כ הרבה, בגללך לא רציתי
לצאת, בגללך.
ועכשיו, אני מתחילה להרגיש משהו כלפי מישהו אחר.
אני חושבת עליו הרבה, אני חולמת עליו, אני מתרגשת לדבר איתו,
הוא נחמד אליי, אני מרגישה שאכפת לו ממני, אבל אני מפחדת
להתאהב. מפחדת שאני אתאהב בו יותר מדי ומפחדת שהוא יהיה כמוך.
מפחדת שלמרות כל מה שאני מרגישה, הוא לא ירצה אותי, ומפחדת שזה
יהיה כואב.
אני לא רוצה להתאהב, לא רוצה.
אני מפחדת, מפחדת שלא אוכל לשאת את הכאב, את כאב האכזבה.
אני מפחדת, בגללך.
אתה הפכת אותי לפחדנית.
פעם הייתי ילדה תמימה, מאושרת, אופטימית.
תראה למה הפכת אותי.
אתה הרסת לי את החיים.