הארי ווולדמורט ניצבו אחד מול השני, כמו שני בוקרים במערב
הפרוע, כל אחד מהם אוחז בשרביטו בחוזקה. הארי הישיר את מבטו אל
תוך עיניו של וולדמורט, כאילו מנסה לגלות מתי יריבו יחליט
להרים את השרביט ולצעוק קללה קטלנית. ידו האוחזת בשרביט רעדה,
שפתיו היו יבשות וסדוקות, שיערו התנופף קלות ברוח החלשה ולא
ביצע את תפקידו בהסתרת הצלקת, חזהו עלה וירד בנשימות עמוקות
וקצובות, גבו היה מכופף במעט, במן תנוחת הכנה לריצה במקרה
חירום, ורק עיניו היו ממוקדות בעיניו של וולדמורט, האיש אשר
רצח את הוריו, האיש אשר שינה את כל מהלך חייו וקבע את גורלו.
הוא לא שמע את קולות אוכלי-המוות אשר צעקו וקראו קריאות של בוז
כלפיו ועידוד כלפי אדונם.
כל שידע הוא שהנה הוא, בחור בן כמעט שמונה-עשרה, עוד חודש
מסיים ללמוד בבית הספר הוגוורטס, עומד לצאת לחיים האמיתיים,
החיים אשר אליהם הכינו אותו כל חייו ובמיוחד בשבע השנים
האחרונות, ועכשיו הוא נמצא במצב אשר יכריע את הכף. הרגע הזה
יקבע את המשך חייו, אם עוד יהיו לו כאלה.
וולדמורט מצמץ, ונשימותיו של הארי הפכו קצרות יותר. מי ייכנע
קודם? מי ירים ראשון את שרביטו?
התשובה לא איחרה להגיע. וולדמורט הרים את שרביטו וקרא בכל
כוחו, "אבדה קדברה!"
באותו רגע גם הארי הרים את שרביטו וקרא קריאה דומה. השנייה
שעברה נראתה כמו נצח, כאילו מישהו עצר אותם בפוזה הזו. שניהם
עומדים במרחק של כמה מטרים אחד מהשני, ידיהם באוויר, פיותיהם
פתוחים בקריאה, ומה שקובע הוא מי הצליח לקלל קודם.
אור ירוק פגע בוולדמורט במהירות, והפיל אותו אל האדמה. הארי לא
הספיק ליהנות מתחושת הניצחון, כשאור ירוק פגע גם בו, בדיוק
אלפית שנייה אחרי שיריבו צנח אל האדמה. הוא נפל על האדמה ברעש,
עיניו נעצמו בכוח, ופתאום הכל היה שחור.

הארי פקח את עיניו. הוא ראה סביבו רק לבן, והניח שהגיע
לגן-עדן. הוא ניסה לדבר, אך משהו היה מונח על פיו והקשה עליו
להניע את שפתיו. עיניו כאבו מאוד, כאילו לא השתמש בהן כבר זמן
רב. הוא ניסה להרים את ידו, אך היא הייתה כבדה מדי ולא זזה. לא
הייתה לו בכלל תחושה ברגליו, והוא קיווה שהן עוד מחוברות
לגופו. הוא הצליח להזיז את ראשו הצידה, אך כל שראה היה משהו זז
ברקע הלבן.
"מר פוטר, התעוררת!" הוא שמע קול גבוה ונעים אומר בהתרגשות.
הוא הזיז את ראשו לכיוון השני, והצליח להבחין בדמות גבוהה
ולבנה בעלת שיער אדמוני. הוא לא ממש הצליח לראות את תווי פניה,
אך היא נראתה לו כמו מלאך.
"ג'יני?" הצליח הארי ללחוש.
משהו בפניה, כנראה פיה, התעוות פתאום, כנראה לחיוך. "ואתה גם
מדבר! אני רצה לקרוא להורים שלך, הם יהיו מאושרים כשישמעו
שהתעוררת סוף סוף," היא אמרה בעליזות ופנתה לצאת מהחדר. "שנה
וחצי..." הוא שמע אותה ממלמלת לעצמה בדרכה החוצה. "זה פשוט נס
שהוא עדיין חי."
שנה וחצי... הארי הרגיש כאילו ישן שנה וחצי, אבל עם זאת הוא
עדיין היה מותש. עיניו נעצמו והוא נרדם.
כשהוא התעורר שוב הוא כבר ראה טוב יותר. הוא הצליח לזהות אישה
שישבה לידו והביטה בו בציפייה. זאת הייתה לילי פוטר, אימא
שלו.
"אימא?" לחש הארי. "זאת את?"
"הארי!" אמרה לילי, ודמעות זלגו על לחייה. "אני לא מאמינה, אתה
באמת ער. כבר כמעט חשבתי שהיא עבדה עליי."
הארי מצמץ בעיניו, ודמותה נראתה לו ברורה יותר. "אני בגן עדן,
נכון?" שאל בשקט.
"גן עדן?" אמרה אמו בצחוק מעורב בבכי. "מה פתאום! אתה בבית
חולים?"
"בית חולים?" הארי לא הבין. "אבל הוא הרג אותי. ואת... את
מתה."
היא רכנה אליו ונישקה אותו על מצחו. "אוי, הארי, חמוד שלי, אף
אחד לא הרג אותך, ואני בהחלט לא מתה," אמרה בקול רועד. "אתה
היית מעורב בתאונת דרכים קשה לפני שנה וחצי, ומאז אתה
בתרדמת..." קולה נשבר והיא החלה להתייפח אל תוך מטפחת שהחזיקה
בידה.
הארי עצם את עיניו שהחלו להתמלא בדמעות. הוא לא האמין למשמע
אוזניו. הוא היה בתרדמת שנה וחצי? אבל איך זה ייתכן?
"רגע, אימא, אז אני לא קוסם?" שאל הארי.
"קוסם?" לילי הפסיקה לבכות, והביטה עליו בהשתאות. "לא, כנראה
חלמת בזמן שהיית בתרדמת."
רק עכשיו הארי הבין למה הוא רואה יותר טוב. משקפיו היו מורכבים
על אפו, והוא הצליח כעת להבחין בצינורות יוצאים ממקומות שונים
בגופו. הוא הפנה את ראשו לצד השני, כאילו מפחד להיזכר בדבריה
של אמו, ועצם שוב את עיניו. אז כל מה שעבר בחייו- הדארסלים,
רון, ג'יני, הרמיוני, הוגוורטס, וולדמורט.... דבר לא התרחש
במציאות?

הארי עבר בבית החולים עוד כמה חודשים מאוד מעייפים של שיקום,
עד שסוף סוף הרופא הודיע לו שהוא יכול ללכת. אמו, שכמסתבר
הייתה גרושה מאביו, הציעה לו לבוא לגור איתה, אך הוא סרב. הוא
השתמש בכסף שקיבל מהביטוח ושכר דירה קטנה בלונדון, מעל בית קפה
חם וביתי שבו נהג לשבת בכל יום. הוא היה יושב לבדו במקום קבוע
ליד החלון, שותה את האספרסו הקובע שלו, ונזכר בחלום הכל כך
אמיתי שהיה לו. לא היו לו זיכרונות מלפני תאונת הדרכים, כך
שהחלום הזה נראה לו כמו כל חייו. הוא התקשה להתרגל למציאות
המרה ולהבנה שכל זה לא קרה, ושהוא כלל לא קוסם.
יום אחד אישה צעירה ובלונדינית נעמדה לידו והביטה בו, מחכה עד
שיתפנה אליה. הוא שתה עוד לגימה מהאספרסו והרים אליה את ראשו.
"אפשר לעזור לך?" שאל בנימוס.
"אני מצטערת אם אני נדחפת," אמרה בחיוך, והתיישבה על כיסא מולו
מבלי שיזמין אותה לשבת. "פשוט, אני רואה אותך כל יום יושב פה
עם האספרסו שלך, ואתה תמיד נראה כל כך מהורהר, כל כך עצוב. אתה
נראה כאילו החיים שלך נפלו עליך במכה. אני צודקת?" היא נעצה בו
עיניים סקרניות.
הוא הופתע מהאבחנה המדויקת שלה, ומוטיב ההפתעה לא הניח לו
לכעוס עליה ועל החטטנות שלה. "כן, את צודקת," השיב בקצרה.
"אה, אני יכולה לשאול למה?" היא המשיכה. "אני מצטערת שאני כזאת
קרצייה, אבל פשוט הסתקרנתי. אני אוהבת להביט באנשים ולנסות
להבין אותם."
הארי חייך אליה. משהו באישה הזאת פשוט עשה לו הרגשה נעימה
ונוחה. "הייתי מעורב לפני שנתיים בתאונת דרכים קטלנית," אמר
לה. "נכנסתי לתרדמת למשך שנה וחצי, ואיבדתי את הזיכרון של כל
מה שקרה עד התאונה. החבר הכי טוב שלי, שאותו אני לא זוכר בכלל,
נהרג בתאונה הזאת. רק לפני חודש יצאתי משיקום, והחלטתי לקנות
פה דירה, לבד."
האישה הביטה בו במבט המום, אך אף יותר סקרן ממקודם. "ואו, זה
פשוט... ואו." היא השפילה את עיניה ונשמה עמוק. הארי היה רגיל
לכך. כל מי שסיפר לו את סיפורו היה מגיב בצורה דומה. אך במקרה
שלה זה לא נגמר ב: "אני מצטערת, אבל אני חייבת לרוץ, ביי."
היא הרימה את עיניה בחזרה, והסקרנות גאתה בה ופרצה החוצה בבת
אחת. "בבקשה, ספר לי מה הרגשת כשהיית בתרדמת! חלמת משהו? ידעת
שאתה בתרדמת?"
הארי חייך שוב. בדרך כלל שאלות כאלה היו מטרידות אותו, אך הפעם
המצב היה שונה. היא לא הייתה יפה במיוחד, וגם נראתה מבוגרת
ממנו בכמה שנים, אבל היה בה משהו אימהי ורך שגרם לו להיפתח
אליה. וכך הוא שפך לפניה את לבו, וסיפר לה את כל מה שחלם. החל
מהרגע הראשון שאותו הוא זוכר בבית הדארסלים כשדאדלי שפך עליו
צלחת מרק, וכלה ברגע שבו הוא ווולדמורט שילחו את קללותיהם,
ומתו. הוא לא השמיט אף פרט, וסיפר לה כל מה שזכר. הם ישבו שם
במשך כמה שעות ארוכות, אך היא לא נראתה משועממת. להפך, היא
כתבה במהירות את כל מה שסיפר לה על מפיות של בית הקפה.
כשסיים את סיפורו הלילה כבר ירד על לונדון, והם נפרדו בחיבוק
ידידותי.
"דרך אגב, אני ג'ואן," לחשה באוזנו.
הארי חייך. הם דיברו במשך שעות ארוכות, והוא אפילו לא ידע את
שמה. "אני מקווה שניפגש פה שוב," אמר לה.
היא חייכה, ויצאה מבית הקפה. הארי זרק כמה מטבעות על השולחן,
יצא מבית הקפה, ונכנס אל תוך הבניין שלו. הוא עלה שלוש קומות
במדרגות עד שהגיע לדירתו, נכנס פנימה, זרק עצמו על המיטה,
ונרדם.
כשבע שנים מאוחר יותר, כשכבר היה נשוי ואב לשני ילדים קטנים
ומקסימים, ועבד בחברת מחשבים מובילה, הוא עבר ליד חנות ספרים
קטנה, ונעצר כשעיניו נתקלו בכותרת של ספר: הארי פוטר ואבן
החכמים. עיניו טיילו מטה אל שם הסופרת: ג'יי.קיי.רולינג.
"ג'ואן," הוא חייך לעצמו, ומיהר לקנות עותק של הספר.