הגלים היכו בחוזקה בדופן הספינה והעיפו טיפות מים לכל עבר.
ישבתי שם מקופל בתוך המדים וחגורת ההצלה הגדולה עלי, צמוד לקיר
ולאנשים סביבי מנסה לברוח מהקור והמים. רעשם מחריש האוזניים של
הפגזים והכדורים צרם במעמקי ראשי. ריח הדם של החיילים הפצועים
מסביבי היקשה על הנשימה. אך אלו לא הפריעו לי באותו הרגע.
ידעתי שבעוד דקות ספורות הספינה תגיע קרוב לחוף וכולנו נרד
לס"גים הקטנים ונחתור אל מותנו, הרחק מאדמת האבות, הרחק
מהמשפחה האוהבת, הרחק מהלב השבור אשר השארת בתוכי.

לחצתי בחוזקה את ידיי מסביב לרובה והרמתי את ראשי. הרוח הקרה
ייבשה את עיניי בשניות ונהיה קשה לראות. מולי ראיתי במטושטש את
דניאל. ראשו מוטה אחורה מעט ומבט ריקני בעיניו. פיו היה פעור
ודם נזל ממנו. אצבעו עדיין נחה על ההדק הקר של הרובה המכוון
לפניו. אולי הוא צודק. אולי ככה עדיף. הכנסתי את ידי הרועדת
מקור לתוך הכיס של האפוד שלי והוצאתי את חפיסת הנובלס. בפנים
הייתה סיגריה אחת. אולי זה סימן. הוצאתי את הסיגריה והדלקתי
אותה בקושי רב. את החפיסה הריקה קימטתי וזרקתי על דניאל. היא
פגעה במצחו והתגלגלה למטה. הוא אף פעם לא ידע לתפוס כלום.

עישנתי את הסיגריה לאט, מסתכל על פניו. הוא בן 27 היום. כמו
שרצה תמיד. שמונה שנים של מלחמה שינו אותו. אפילו יותר משהם
שינו אותי. גמרתי את הסיגריה וכיביתי אותה על הנעל שלי.

לפתע האזעקה התחילה לצרוח. מישהו צעק בכריזה "טורפדו מתקרב!
פגיעה עוד 15 שניות!". לא היום. אותי הם לא הורגים היום! קמתי
על הרגליים והתחלתי לרוץ לעבר הירכתיים. פה ושם ראשים של
חיילים התרוממו ומבט מתפלא על פניהם. מעניין מה הם חשבו. קפצתי
לתוך המים הקפואים ומיד גופי איבד כל תחושה ולא יכולתי להזיז
את איבריי. אך חגורת ההצלה הגדולה הציפה אותי. הגלים הגבוהים
הרחיקו אותי במהירות מהספינה ומרחוק ראיתי את הספינה מתפוצצת.
הפיצוץ היה חזק אך לא שמעתי אותו. רק הרגשתי את ההדף.

הקור חדר אל תוך גופי ובמהירות חפר עד לעצמותיי. מול עיני
הופיעו פנייך החיוורים. נזכרתי באותו ערב לפני שמונה שנים.
ישבת על הספה בסלון וקראת את המכתב. לאט לאט פנייך החווירו
וכשהרמת את מבטך אלי נראית כמו ראית אותי מת מול פנייך. צעקת
עלי כל הערב שאני לא אלך וכשאמרתי לך שאין לי ברירה, זרקת עלי
מאפרה.
אולי זה באמת צריך להיגמר ככה. אולי הגורל אומר שאני לא אראה
אותך לעולם. יד חזקה לפתה את חגורת ההצלה שלי ומשכה אותי
במהירות לתוך ס"ג קטן. כמה דקות מאוחר יותר כבר שכבתי על מזרון
רטוב על הסיפון של ספינה דומה לזאת שכרגע נטשתי. לאט לאט
התחלתי להרגיש את איברי שוב. שכבתי שם והמתנתי להוראות שינתנו
לי עוד מעט. פנייך עדיין היו חצובים עמוק בראשי.

הגלים היכו בחוזקה בדופן הספינה והעיפו טיפות מים לכל עבר.