מה שהיא הכי אהבה לעשות זה לדרוך על קנים.

על קנים שורצים של נמלים.

בואו רק נגיד, שאם משהו היה כבר מעלה לה חיוך על הפנים, זה היה
ההרגל המגונה הזה. הדריכה , המעיכה, הרידוד הזה של הקרקע.
היא ניסתה פעם לדמיין נמלה אחת צורחת-"אההההההה!!!!!!!!  האורז
שלי!!!!!!!  הסוכר שלי!!!!!!!!!   שאול!!!!!!!!!  איפה אתה
לעזעזל?!?  שיט..."

היא רצתה שפעם אחת, מישהו ירגיש חרא, אבל ממש חרא! שהוא יחשוב
שזה סוף העולם, שאין מה לעשות יותר בנידון, שהכל נגמר, ואי
אפשר להחזיר את הגלגל, או את האורז או את שאול בחזרה...

כשנחתה רגלה ממדרגת האוטובוס של ביה"ס על מדרכת הבטון שעל יד
מגרש הדשא הישן, הסמוך לביתה,כבר החלה תרה בעיניה באופק, אחר
הגבעות קטנות, עם החול הלח, וכבר גמרה, עצם המחשבה על הדריכה
עליהן.

הייתה משפילה את מבטה על האדמה,כדי לנסות ולעלות על שיירה של
נמלים, שמחים, עליזים, רצים לקן שלהם, חושבים על החיים הנהדרים
בתור נמלה, כמה כיף לאכול כל היום גרגירים, וכמה כיף להלך על
השיש של משפחת רוזנברג, ולאכול להם, כל פעם מחדש, מ"עוגת
הבית",זאתי עם המילוי של ריבת החלב, שגברת רוזנברג קונה כל יום
שישי.

יום אחד, היא נזכרה, שפעם, בגיל 7, אבא שלה בנה לה "בית
נמלים", היא כל כך אהבה אותו וטיפחה אותו, ונתנה אוכל לכל
הנמלים. לא השאירה נמלה אחת בלי גרגיר.
עד שיום אחד, החתול שלה, שמנמנתול, פירק לה הכל.
היא נזכרה איך היא חזרה מביה"ס, שמחה ,מדלגת ועליזה, כמו כל
ילדה בת 7, שקנתה לעצמה ארטיק משמש טעים, ונחרדה לגלות, שבית
הנמלים נשאר רק עם חול לח, ועם גרגרים ששפוכים בכל מקום, ובלי
זכר לשום נמלה, אף לא אחת. וראתה את שמנמנתול, לוגם לו בנחת
ממימיו הירוקים של צלוחית העציץ בכניסה לביתה, והיה נדמה לה,
שהוא מחייך אליה, חיוך שטני, זדוני.

מאז, היא שנאה חתולים, וגם כלבים, וגם נמלים, ובעצם-כל חיה על
פני האדמה-בין אם קיים בה קמצוץ אנושיות ובין אם היא חייתית
מלידתה. היא נשבעה לעצמה לא לחבב, לא לאהוב, לא להגן ולא לרחם,
על שום חיה שהיא.

ביער נידח, שכל עציו רקובים, אשר היה שחור משחור, שממנו, היו
ניזונות נמלים ארסיות המסוכנות ביותר לאדם, או לכל יצור שהוא,


מצאו אותה, כשהיא שכובה עירומה- רוב חלקי גופה, היו מרקיבים או
אכולים, חוץ מליבה, הנשאר שלם לגמרי.

הן כנראה לא ראו שום סיבה לטרוף את ליבה, מפני שידעו כי לא
קיים בו שום רגש, שום רחמים, שום אהבה...