ברחתי משם כמו מטורפת, בהילוך איטי.
אני לא אוהבת לבוא לשם. זה כל כך.. היא חביבה מדי. היא נחמדה
מדי. ואני שונאת את המותק שלה. או את החיוך הבוחן מלמעלה למטה
, מסתכל על ילדה מפוחדת משהו, ומחייך לו, קצת בלעג.
אפילו שהיא 2 מטר מהבית שלנו, אני אף פעם לא אהבתי ללכת אליה.

עכשיו אני באמת לא אוכל להראות את הפנים שלי שם, יותר.
אני לא מבינה למה עשיתי את זה. הייתי בערך מטר משם, והסתובבתי.
והיא קראה לי, והבת שלה קראה לי, ואני ברחתי. כמו.. כמו אותה
ילדה קטנה מפוחדת. לא יכלתי לחזור, לא ידעתי מה לעשות, אז
ברחתי.
אתמול אחת הילדות הסתכלה עלי ובחנה אותי מלמעלה עד למטה. מעירה
הערה מתנשאת כלשהי. ילדה קטנה ממני ב-10 שנים. ואני הרמתי גבה
ושיחקתי אותה סנובית, ועדיין הרגשתי את הלב המכווץ הזה בפנים.
את הדקירונת, שאחרי כל אותם שנים, עדיין לא נעלמה.
אולי משם צמחה המרירות שלי. היית חושב שבעולם של גדולים נעלמים
הפחדים. אבל זה יותר גרוע, רק מתווספים אחרים, ויוצרים ערימת
פחדים שלא תלו לייבוש הרבה זמן, אפילו אם נראה שכן.

נגזר עלי לגדל את השיער, כנראה.