אמא, מפלצת בבית!

איכה אשכח את הכרס החשופה
ואת להב סכין הבשר שחיש נשלפה
מאיימת לדקור, לשסף, להתיז ולסיים.
לסגור עלילה עם סיום טראגי
.באיזה ז'אנר ספרותי מדובר?
רומן? דרמה? מחזה יווני?
זו העלילה שלי.
איכה אשכח...
את אותה הבלהה, את אותה ההתלהמות,
את אותה ההתעמרות משך שנים.
זלעפה אחזתני באותן השניות,
שניות ארוכות
שלעולם לא נגמרות.
בתוך הראש הכל רץ מחדש,
רצים השיגיונות
מחזות ויזואליים ואורקוליים
קולות עמומים
שוטרים במדים והכחולים המסתובבים
והלילות שלא ישנים...
איך קיוויתי שיום יבוא ויתפוקק
שישבוק חיים
שילך לעזאזל!
והיו פעמים שפשוט נעלמה התקווה
התקווה הפכה למן סוג של מיראז'
ואף לו לרגע לא חלשה עליו דעתו
שיחזור בו מצעדיו
ותמיד היה הולך לישון הזד הונדאלי
עם תחושה שידו על העליונה.
היה ממש דספוט אמיתי, הקים מונרכיה,
גם היא אמיתית.
כבר חשבתי שיש לו מנדט מהיושב במרומים
ששלטונו מעוגן בחוק אוניברסאלי,
שהעלילה לא תסתיים לעולמים...
הסיטרא אחרא בהתגלמותו
טפיל, קראה לו אימי והיינו מגחכים
שנאתי אותו בכל רמ"ח איבריו.
וכשהייתי מביטה בצדודיתו
הייתי מבינה עד כמה צנוף הוא ברוע  
ומלילה ללילה הפכו עיניי טרוטות
והלב פרפר כאילו ימיו מועטים
אבל נאבק, נאבק לחיות.

ובאישון לילה כשהיה קם ופותח בקבוק חדש
וכשחרקה הדלת קמתי בבהלה
ליבי דופק ואני שטופת זיעה קרה
שנאתי לילות.
כי בלילה הפחד הפך טיטאני
איימתי לברוח, טרקתי דלתות, דיברתי עם רשויות
רציתי למות.
תש כוחי, דבר לא עזר.
הטפיל הרשע תקע יתד,
החליט שהוא מכאן לא זז.
הבית שלו, אנחנו לרחוב.
אמא, קראתי לה, יש לנו מפלצת בבית.
שוטר, קראתי לו, יש לנו מפלצת בבית.
דודה יקרה, דוד, סבתא, סבא, עזרו לי
יש לנו מפלצת בבית!!!
אלוקים רק עזור
אני מתחננת.

וכל לילה לפני השינה הייתי קוראת קריאת שמע
על המיטה ומתפללת לאל עליון
שימות, שילך הפרזיט הטפיל
ולעולם לא יחזור.
הייתי רואה את גופתו עטופה תכריכים והייתי מבכה
אבל רק מרוב שמחה.

וביום בהיר הוא באמת הלך
הזקן והים, כך היה אומר שכינוהו בגלל שהיה מבלה הרבה בים
זה זקן הייתי חושבת?!
זו חיית הישרדות ונדאלית שמאיימת רק לפרוע  ולהרוס
וכבר חצי שנה שלא ראיתיו
והוא לא חיפש קשר
התנתק לחלוטין הזד המריר
ואני כל כך שמחה
שהוא גם לעולם לא יחזור
יש גבול לסבל שאדם יכול לעבור.