"ירושלים היא העיר היחידה שבה אפילו למתים יש זכות בחירה"/
יהודה עמיחי

את הציטוט הזה בחר גבי גזית לומר היום בתוכנית שלו של הלילה.
אני אף פעם לא שמעתי את המשפט הזה, ובכל זאת- הרגשתי כאילו זאת
הפעם האלף שאני שומעת אותו ושכבר נמאס לי.

איזה זכות בחירה לי יש? אני יכולה לבחור אם למות בפתח
השווארמיה או בבית קפה? אם להישאר תקועה בבית ולחשוב שאין לי
חיים או לצאת החוצה לבלות ובאמת שלא יהיו לי חיים? אם לבחור
להישאר כאן בארץ ישראל, על כל הנאחס שבה, או לנסוע לכל מדינה
בעולם מתוך המחשבה האידיוטית למדי ששם אני אמצא את הבית, או
יותר נכון- "מנוחה נכונה"?

אני לא חושבת שבאמת אני רוצה לנצל את זכות הבחירה שלי, שניתנה
לי כתושבת של מדינה דמוקרטית. אני לא שמה זין על כל זה.

או שכן. אני לא יודעת. אני רק יודעת שמישהו שם למעלה, הבוס
הגדול, חילק לי ולכל בית ישראל קלפים מטורפים, קשים, נאחסיים,
שפונטציאל ההצלחה שלהם הוא מקרי בהחלט.

כולנו משתתפים, מרצוננו או (ברוב המקרים) שלא מרצוננו, ברולטה
ישראלית:
עצם הקיום שלנו- פה בארץ ישראל או בכל מקום בעולם, כיהודים,
כבעלי מורשת יהודית, מראה יהודי (?) או דם יהודי (?!), הוא
הכפתור האדום שלנו. מנגנון ההשמדה האולי- עצמית. זה ההדק שהרבה
אנשים בעולם מכוונים אלינו ומאיימים ללחוץ עליו, ואפילו חלק
מאיתנו שמים עליו את האצבע בלי לשים לב.

אני לא אחת מהם. ואני מתכוונת ב-"חלק מאיתנו" לכל היהודים
הטובים שעדיין מרגישים אשמים בכך שחזרנו למקום אליו אנחנו
שייכים, שמרגישים אשמים בכך שגזלנו אדמות מאנשים שויתרו עליהן
ואח"כ חזרו בהם, שמרגישים אשמים בכך שהם לא מתו בשואה (זה משפט
קצת חריף, אני יודעת, אבל דאם איט- זה מרגיש לי נכון). בקיצור-
היהודים הטובים שלא מבינים שממילא בשום צורה שהיא לא רוצים
אותנו בעולם- ולכן עדיף שנגן על עצמנו, על כבודנו, על ביתנו
היחיד, על העבר שלנו ועל העתיד שלנו, ושלא ניכנע לכל המניאקים
שאומרים לנו כל הזמן לאן לזוז או איך למות.

זה נכון שבמשך חמישים השנים האחרונות נהיינו יותר מדי תלויים
מדינית, כלכלית, חברתית ותרבותית בהרבה מדינות אחרות בעולם,
שלרובן אפשר לקרוא בשקט מדינות בעלות אחוז גבוה של אנטישמים.
אבל אנחנו לא צריכים אותן. וברגע שנבין את זה ונבין איך להיות
באמת עצמאיים, זה יהיה טוב מאוד בשבילנו. אולי ישנאו אותנו,
אבל מה זה משנה? ממילא גם עכשיו שונאים אותנו.

הרולטה הישראלית מסתובבת לה לאיטה, מכוונת לראש של כל אחד ואחת
מאיתנו, הישראלים. מכל המינים, מכל סגנונות היהדות, מכל הקצוות
הפוליטיים, מכל העדות, מכל הגילאים, וכן- גם מכל הארצות.

שתי השאלות, שהן ברורות לי כבר הרבה מאוד זמן, הן:
א) מתי הרולטה הזאת תפגע גם בי?
ב) האם אני אתן לרולטה המזדיינת הזאת לפגוע בי?

התשובות שלי הן:
א) אולי הרולטה הזאת תפגע בי, ואולי לא. אני אקווה שלא. ובכל
מקרה- הפגיעה שלי תהיה למען מדינת ישראל, למענכם, אומנם בדרך
פאסיבית- אבל בכל זאת הגנה על המולדת שלי.
ב) לא! ואתם יודעים מה? אני מוכנה לוותר על לשרת בגלי צה"ל,
מוכנה לוותר על הקריירה המוזיקלית שתמיד חלמתי עליה, אם זה
למען מלחמה על הבית שלי והגנה על האחים והאחיות שלי, אתם. בכיף
גדול אני אעשה את זה, ובלב שלם. ובטח שעם הרבה אהבה.

זהו. אלה היו מחשבותיה של נערה צעירה, בת 18, ירושלמית, שהיום
אחותה הגדולה ניצלה מהפיגוע במרכז העיר, וניצלה מהרולטה
הישראלית.