כשאנשים שואלים אותי איך התעוררתי, אני מתמלא בעצב...
ולא בגלל שאיבדתי את חברי הטוב ביותר באותו יום...
אני יודע שרוב אלה שהתעוררו יחייכו למשמע השאלה ויזרקו לכם
משפטים מלאי נוסטלגיה כמו "זה היה מדהים!",או "זה היה הרגע
המהמם ביותר בחיי".
הרי לראות את העולם הזה כמו שהוא באמת, עושה משהו בפעם
הראשונה...
זאת אותה הרגשה שתהיה לחוואי מזדקן שנולד וחי לו בכפר קטן ללא
שם אם תשים אותו בכיכר בתוך מנהטן. האורות יקסימו אותו, הרעשים
יבלבלו אותו, העשן יחנוק אותו...
אבל אתם שוכחים שהייתי כאן עוד לפני שחומת הטמטום האנושית נחתה
על העולם...
אתם שוכחים שפרסתי כנפיים עוד לפני שהיבשות בעולם הזה היו לא
יותר מגוש יחיד של אדמה דחוסה שהסריחה מגופרית. בעצם אין לי
סיבה להאשים אתכם, אתם לא יכולים לזכור דברים שקרו לפני
שנוצרתם.
הצעירים של היום...

מוטב שאספר את זה בצורה הכי אנושית שאפשר, עד כמה שאני
יכול...
באותו יום הלכתי עם יוני לקניון. יוני היה חברי הטוב ביותר מאז
שאני זוכר את עצמי. אני זוכר איך בכיתה א' היינו סוחבים ביחד
מסטיקים מהקיוסק של מה שמו... או בחטיבת ביניים שקדחנו חור
לשירותים של הבנות, ודרשנו כסף מאנשים בשביל לראות דרכו... אלה
היו הימים...
אבל חסל סדר נוסטלגיה. הקניון היה כמעט ריק. זה היה לפני כמה
שנים, אז בתקופת הפיגועים... באלפיים ואחת לספירה הנוצרית אם
אני לא טועה. כתושבי חדרה, היינו רגילים לגלים של פיגועים.
אנשים מתים משמאל, אנשים מתים מימין, ואנחנו באמצע עומדים
ומדברים על הפרק האחרון בסדרת טלוויזיה.
בתוכי ידעתי שזה יגיעה... אני ויוני היינו מחשבים בזמננו הפנוי
את סיכויים שלנו למות מפיגועים, או הסיכוי שלנו לחטוף מחלה
סופנית, רק בשביל הכיף. הרי זוג נערים בטלנים לפני צבא לא ממש
יכולים לחשוב על דברים באמת חשובים. באותו יום, לפי החישוב
שלנו, היה סיכוי של 45% שנירצח על ידי טרוריסט ערבי...
קבענו תמיד ש 45% ומטה זה סיכוי לא קריטי, וזה סיכון שאפשר
לקחת.
אני זוכר שהבוקר היה בהיר. השמש זרחה, אבל לא זרחה בצורה רעה
של הצקה, אלה בצורה טובה של יום יפה. עם הריח של הפרחים
באוויר, וצפירותיהם של נהגי הבוקר העצבניים... כאילו מברכים את
הכביש בבוקר טוב...

"דווקא לדעתי זה היה פרק מצוין!" אמר יוני, היינו באמצע ויכוח
חסר משמעות על הפרק האחרון באותה סידרה שעקבנו אחריה שבוע אחרי
שבוע... בכלל לא אהבתי את הסדרה הזאת. ראיתי אותה רק בשביל
שיהיו לי וליוני נושאים לשיחה. המלצרית ניגשה והניחה את הקפה
שלנו על השולחן. בחנתי אותה כמו בסרטים, מהרגליים, למעלה אל
החצאית הקצרצרה, אל הבטן החטובה, לחזה המושלם, לפניה
המקסימות... נעלנו מבטים. תמיד אהבתי לנעול מבטים עם אנשים. זה
כמו קרב פסיכולוגי שינוצח רק על ידי החזק באמת.
היא השפילה מבט, ניצחון בשבילי, וצעדה חזרה לדלפק העובדים. עלה
חיוך על פני, כמו שתמיד עולה מתי שאני מנצח.

"אתה שוב עושה את זה" אמר יוני בחיוך. וכאן אני חושב שהתחילה
ההתעוררות שלי. "משהו לא בסדר?" הוא שאל. ידעתי שהוא ישאל את
זה, הרגשתי שכבר הייתי במצב הזה. ידעתי מה הוא הולך להגיד "עוד
פעם יש לך דז'ה-וו?" החייל שישב מולי והביט במפה שעל השולחן
הרים אלי מבט... כן... פיליפ... פיליפ היה חברי הטוב ביותר מאז
שאני זוכר את עצמי. אני זוכר איך היינו גונבים סוכריות מחנות
הממתקים של מה שמו... או באקדמיה שגנבנו את הסוסים ועשינו
מרוצים כל הלילה... אבל חסל סדר נוסטלגיה.
אני תמיד מרגיש מוזר כשאני נזכר בזה...

"עוד פעם יש לך דז'ה-וו?" יוני הביט בכוס הקפה שעל השולחן ואז
הרים אלי מבט
"כן" עניתי לו. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זה לא נגמר. פיליפ
הביט בי במבט מבין, הוא תמיד היה שם בשבילי, כשהחזיונות
המוזרים שלי צצו. "אבל פיליפ אתה מת" אמרתי לו. "צא מזה אחי"
אמר יוני והביט בשעון שעל ידו הימנית... מוזר שפיליפ לא מחבר
את הרצועה לשעון כמו שאר החיילים, תמיד חייב להיות שונה...
ידעתי מה הוא הולך להגיד. "שמע הקפה הזה לא משהו" זה לא מה
שהוא אמור להגיד. יוני הביט בי
"תגיד לי עכשיו נדפקת טוטאלית?" הוא שאל עם חיוך על הפנים.
התנערתי מהטראנס "סליחה" לחשתי. "אני לא מרגיש כל כך טוב" בדרך
כלל החזיונות היו באים לדקה או שניים. "אני מרגיש שמשהו לא
בסדר" הפעם זה היה מעל חמש דקות.

"זה בסדר ידידי" אמר פיליפ והרים את הרובה שלו. "עוד שבוע
והמלחמה נגמרת" הוא אמר.
"אבל פיליפ אתה הולך למות!" צעקתי "אל תצא מהבונקר! הצלף ירא
בך! ולא ימצאו אותו לעולם!"
הרגשתי את הלחי שלי כואבת "מה אתך בן אדם? אתה לא נורמאלי!
כולם מסתכלים עליך! תפסיק עם זה!"
יוני אף פעם לא היה בן אדם אלים, אבל הוא ידע שסתירה קלה תמיד
עוזרת מתי שאני נכנס לקטעים האלה. הבטתי מסביב, כולם נעצו בי
עיניים. הקופאי המכוער שעמד מאחורי הדלפק, המלצרית הסקסית
שעמדה לידו, החיילים שהתעוררו משנתם והביטו בי ממיטות קומותיים
ישנות...

פיליפ אף פעם לא היה בן אדם אלים, אבל הוא ידע שמתי שאני נכנס
לקטעים האלה יש רק דרך אחת להעיר אותי. "בחייך, זה מוגזם" הוא
אמר "תשב פה ותירגע, אין אויבים בסביבה, אני יחזור עוד מעט,
אני רק הולך לשירותים. אתה יודע שאני יכול לדאוג לעצמי" הוא
אמר וחייך. החיוך המקסים שלו... תמיד גרם לי לביטחון.

"בחייך אח שלי, תירגע. תשב פה שנייה, אני הולך להשתין ואני כבר
חוזר, אל תדאג, זכור את הסיכון של ה 45%" הוא חייך. החיוך
המקסים שלו... תמיד גרם לי לביטחון...
ישבתי שם. הבטתי בחבר הכי טוב שלי יוצא מהבונקר ושמעתי את
היריה. דם ניתז מדלת הבונקר והשפריץ על המפה שעל השולחן

כולם צעקו סביבי. המכוער בדלפק, המלצרית הסקסית, החיילים
במיטות הכפולות... המחבל ריסס עוד כמה כדורים, אבל אף אחד לא
נפגע. הבטתי בו... ואז ידעתי מה אני צריך לעשות.
הגלגל הזה חזר על עצמו פעם אחת יותר מדי. אני לא רוצה לאבד את
בוריס... את ג'ורג'... את פיליפ... את יוני שוב!

כל חיי הקודמים זינקו למוחי בשבריר שניה... הנער הצעיר...
החייל... הג'נטלמן... האביר... וכל שאר הגלגולים השונים... אבל
אני תמיד אשאר אותה ישות נצחית... אותה מהות עצומה ומכונפת...
חומת הטמטום האנושי מנעה ממני להראות את האני האמיתי שלי במלוא
כוחי... אבל לפעמים מותר לכופף את חוקי המציאות בשביל מטרה
חשובה כמו זו... להשמיד את התפיל הזה שתמיד גורם לי לאבד את
אותו חבר...
בשביל זה אני אקריב חלק מעצמי... בשביל זה אני כאן!

המחבל צעק בערבית וירה כדורים לעברי... אבל הם עצרו באוויר...
הרגשתי את הזעם הטמון בי, זעם שהצטבר במשך כל כך הרבה
גלגולים... הרגשתי את האנרגיה זורמת מתוך תוכי דרך כתפי
וזרועותיי, מתמקדות לכדור אש שהופיע בין ידיי. הרגשתי את גופי
גדל... את האנרגיה שלי מתפשטת לכל רחבי החדר.
הכנפיים שבקעו מגבי... הניבים החדים שהופיעו בפי... התופרים
שהיו פעם ציפורניי...

שאגה יצאה מתוך גרוני, שאגה לא אנושית, האפקטים בפארק היורה הם
כלום לעומת השאגה הזאת...
חלונות התנפצו מהעוצמה. ידי נעה לכיוונו של אותו מתנקש נצחי
שרדף את חיי כל כך הרבה זמן...
כדור האש אף באוויר, משאיר אחריו שביל של עשן. פוגע במתנקש
הנצחי ומעלים אותו כלא היה...

שקט... התעוררתי ליד השולחן. הבטתי סביב וניסיתי להבין מה קרה.
ואז זה פגע בי, החבר הנצחי שלי מת...
וכך גם המתנקש... המלצרית הסקסית עזרה לי לקום. "מה אתה?" היא
שאלה. לפעמים מותר לכופף את חוקי המציות בשביל מטרה כמו זו...
העברתי את ידי מול פניה ולחשתי שתי מילים בשקט "תשכחי
ממני..."
והמלצרית שכחה...

ואז זיכרונות הציפו אותי... זיכרונות של חיי הקודמים. כל פרט
קטן. זכרתי את צרפת במלחמת העולם, את אמריקה בשנותיה הפרועות,
את תקופת הרנסנס, ימי הביניים... האינקוויזיציה, רומא, יוון,
מצרים, זכרתי את הכל. זכרתי תקופה שבה בני אדם לא האמינו רק
במה שהם רצו להאמין... תקופה שבה דרקון יכל לפרוס כנפיים ולעוף
לו נטול דאגות, שחד קרן יכל להסתובב לו ביער וליהנות מהחיים...
שהמציאות לא הייתה כפופה לאמיתי ולא אמיתי... אז הכל פשוט
היה... אבל עכשיו כולנו תקועים בגופים אנושיים מוגבלים...
יום יבוא... יום יבוא והכל יחזור לצורתו המקורית... העולם הולך
להתעורר... ובגדול...


(מוקדש לכל הנצחיים שביניכם ... המבין יבין...)