בכמה שבועות האחרונים התחיל להיות למולי פחות ופחות נעים
מעצמו. אולי בגלל שהיה תמיד לבד, אולי בגלל שאנשים התחילו
לקלוט עליו שהוא לא ממש נהנה מזה, אולי בגלל שאת רוב הזמן היה
מעביר מאחורי שולחנות פינתיים בפאב, כשהוא מאותת עם הלשון
במורס לכל הבחורות שישבו בשולחנות האחרים שיבואו וישבו לו על
הפנים. בכל מקרה, תהיה הסיבה אשר תהיה, זה כבר התחיל להיות
יותר מדי. ומולי, שגם כשהדברים היו ממש בסדר היה לו קשה איתם,
ידע שמול יותר מדי כזה, כבר באמת לא היה לו סיכוי. 'הכל בגלל
שאני בלי פרח', חשב לעצמו, בזמן שהוא מקפיץ את הלשון שלו
לכיוון של איזה כססה מרוחקת במיני, שנראתה, יותר מהכל, כמו
גמדה במצוקה. 'הכל בגלל העיר הזאת שגם הדבר הכי יפה ותמים
שינחת בה, יחזיק מעמד בדיוק חמש דקות, לפני שיתחיל להריח כמו
שרותים של איזה פאב שהשתן של הברנז'אים עלה לו לראש.'. זאת
היתה מחשבה מאוד מבלבלת, במיוחד כשבאה ממישהו שישב על הבר אחרי
חמש 'גולדסטאר', וניסה, בלי הצלחה, כבר כמעט שלוש שעות להגיע
להסכמה עם עצמו באיזה אתר יגמור את הלילה, או הבוקר, או
הדימדומים, מה שזה לא יהיה. 'זה לא עסק,' חשב לעצמו 'אני חייב
למצוא לעצמי פרח.' ואז, בפלאש, הוא ניזכר פתאום במשהו שאמר לו
חבר שלו דני, שהיה מדריך בחברה להגנת הטבע, או שאולי מישהו
אחר, אולי אפילו הוא לעצמו, על איזה פרח אחד בירושלים. שלא
משנה מי בדיוק אמר לו עליו, עכשיו הוא כבר היה לגמרי בטוח
שאפילו הכיר אותו, פרח שהוא לא סתם פרח, פרח לב הזהב.

לפרח הזה קראו גם בשם של פרח. תמר או יסמין או הדס, וכמה שחשב
עליה יותר ניזכר מולי שפעם אפילו רצה מאוד לקפוץ עליה, רק
שבסוף התחרט או משהו, או שבכלל היא זזה הצידה. בכל מקרה המחשבה
עליה מילאה אותה כוחות מחודשים, והוא ביקש חשבון והתחיל לחזור
הביתה ברגל, מתכנן לעצמו בדרך מה הוא צריך לשים לעצמו בתרמיל
שיכין למסע. אולר, סוודר, בקבוק מים מינרלים מלא במים רגילים,
עציץ קטן עם קקטוס - מתנה לפרח, ופנס, על כל צרה שלא תבוא.
בינתיים, בזמן שגלש על מדרכות אלנבי, כל מיני מוניות משועממות
צפצפו לו צפצופים קצרים של תשומת לב. במצב רוח רגיל הציפצופים
האלה היו מבריחים לגמרי את הכמה מחשבות שעוד נשארו לו,
ומחליפים אותן בתחושה עמומה וחלקית של סיפוק. 'מוניות מתות
עלי,' היה נהנה להרהר לעצמו בכל הזדמנות אחרת. אבל לא הפעם,
הפעם באמת לא היה לו איכפת. כל-כך היה מרוכז בתוכניות כיבוש
הפרח שלו, שאפילו שבחורה אחת שהכיר אותה מזה שהייתה פעם ברמנית
שכמעט וניסה להתחיל איתה אבל בעצם תמיד רצתה להתפרנס מריקוד,
אמרה לו שלום, לא טרח אפילו לענות לה, מרוב שהיה עסוק בטקטיקות
והכנות. 'בשביל מה אני צריך אולר?' מילמל לעצמו 'מה, אני
קוקסינל? אם נצטרך לקרוע משהו, אז נקרע עם השיניים. רק שלא
תברח לי בגלל איזה אולר מטומטם.' 'שלום,' אמרה לו עוד פעם
הבחורה, וכמעט וחייכה אליו, רק מזה שחשבה איך חלמה תמיד על
מישהו כמוהו, או שאולי בכלל חלמה על מישהו אחר ורק התבלבלה מזה
שלא ענה לה. עד כדי-כך התבלבלה, שהזמינה אותו אליה לקפה.

'קוקסינל או לא קוקסינל חבל חייבים לקחת.' חשב לעצמו מולי בזמן
שהוא מעשן בחצי גועל את המונטנות הירקרקות של הברמנית לשעבר
שחטאה בריקוד. 'אם אני אתקע באיזה מצוק, מה יעזור לי כל
המינימליזם השקאלי הזה שלי. שמה זה לא כמו-כאן. זה מידבר. אם
אתה שוכח איך לחזור, אי-אפשר לעשות כוכבית ארבעים ושתיים.'
והברמנית, שטופפה עכשיו על כריות רגליה לכיוון השירותים בלי
לגעת כמעט בקרקע, ניזכרה לעצמה, בזמן שהיא נפטרת מאיזה ספוגית,
במישהו שהכירה פעם במיצפה ליד ראש פינה. בנאדם שהיה כל-כך
מחובר לעצמו ולטבע שבכלל חשב שעירונקו זה שם משפחה של
סלוניקאים. זה היה ההוא שהתבלבלה בינו לבין מולי, גם ההוא
אף-פעם לא היה עונה כשהיו אומרים לו שלום.

(קומיקס ע"פ סיפור זה הופיע בספר "לא באנו להנות")