המכוניות חלפו ביעף על הכביש אבל אני לא ייחסתי להם חשיבות
מיותרת. זכרתי במעומעם שפעם לפני זמן רב עוד הייתה לי איזה
ההתרגשות שלפני. זכרתי את התפילה החרישית שייחלה שהפעם זה יהיה
שונה. הפעם כל ריכוזי היה נתון לצג הפלאפון ולנחש המתפתל
שמולי. במידה רבה הוא הזכיר לי את עצמי. רודף אחר עוד ועוד
תפוחים ומנסה לאסוף כמה שיותר. רכב אדום נעצר מולי. הרמתי את
ראשי לבחון את היושב בה. שיער קצוץ. משקפיים ישנות שמסתירות
עיניים חומות. מכנסיים קצרות וחולצה שחשפה גוף שמנמן במיוחד.
עמוק בלב ידעתי ששום דבר מכל אלה לא משנה לי. אני אעלה לאוטו
בכל מקרה ואני אזדיין איתו בכל מקרה. רגע של הרהור עבר במוחי.
אולי הפעם אני אוותר. אולי הפעם אני אברח. צפצוף הפלאפון העיר
אותי. כתובית "המשחק נגמר" הבהבה על הצג. שוב נפסלתי. עליתי
לאוטו.

"אז" הוא שאל בקולו החדגוני והמשעמם "חיכית הרבה זמן?". נדתי
בראשי לשלילה. אני לא אתן לו את הסיפוק לדעת שחיכיתי לו. הוא
המשיך לדבר אבל אני לא הקשבתי. בסופו של דבר הוא רק מנסה
להעביר את הזמן עד שנמצא מקום חשוך. לרגע לא עולה בדעתי המחשבה
שבאמת אכפת לו אם אני חייל ומה אני עושה עד הגיוס. מחשבותיי
נדדו למחוזות אחרים. חשבתי מה לעשות אחרי שהכל יעבור. אולי
איזה סרט עם חברים. קומדיה קלילה שתשכיח ממני את הזוועה. הגענו
למעין חורשה מאולתרת. אני כבר מכיר את כל החורשות האלה באזור
פתח תקווה והסביבה. הייתי בכל אחת ואחת מהן ושמישהו מגיע מעיר
אחרת אני תמיד יכול לשמש כמפה לאתרי זיון. הוא מדומם מנוע.
הפנסים נכבים. "אז מה אתה רוצה לעשות?" המפורסם נורה לחלל
האוויר. אני שותק. הוא נוגע לי ברגל. ה"עומד לך?" השחוק נשמע
בקול תאוותני משהו. הזין שלי לא זז סנטימטר. אני מרגיש שבמקום
להתקשח הוא מתכווץ. כאילו הוא ילד מבוהל שמנסה להתחבא. הגבר
שמולי מנסה לנשק אותי אבל אני נרתע. זה לא רק הוא שדוחה אותי.
זו גם הבבואה שלי בעיניים שלו. הוא מתחיל לנשק את גופי ואני
מנצל את הזמן לבחון אותו לעומק. אני מנחש שהוא שיקר בקשר
לגילו. קשה להאמין שגבר בן תשע עשרה כבר מקריח. לפני שנה לא
הייתי מתקרב לגברים כאלה. היום אני כבר עייף מידי בשביל לחפש
את הזיון המושלם.

החיוך שנסוך על פניו מסגיר את מחשבותיו. לפחות אחד מאיתנו
נהנה. אני לא חושב שזה מעצם המעשה כמו המחשבה עליו. הבעת פניו
משדרת ניצחון. כאילו שהוא הצליח להכניע אחד כמוני וגרם לי
להפקיר את גופי בידי אחד כמוהו. הוא פותח את מכנסי ומבטו משתנה
בבת אחת. הזין שלי עדיין שכוב על צידו ברפיון. לרגע אני מקווה
שהוא יבין את הרמז ויניח לו לנפשו אבל אני יודע שזה חסר סיכוי.
הוא לא יוותר עכשיו. גם גברים הרבה יותר יפים ממנו שמשיגים
זיונים על ימין ועל שמאל לא ויתרו בשלב זה. הוא מכניס את אברי
לפיו ומייחל לשינוי כלשהו. הזין שלי קורא את מחשבותיי ומתרומם
בעצלתיים כאילו אומר "בוא נגמור עם זה כבר". הוא ממשש, עולה
ויורד ואני מנסה ללא הצלחה להתמכר לרגע. אני נזכר כשאלעד היה
עושה לי את זה. אז הייתי אוהב את זה. אז זה היה שונה. אז אהבתי
את מי שעשה לי את זה. אני עוצם את עיני ומנסה לפנטז עליו. אני
חושב עליו מנשק את גופי ברכות ויורד לאט לזין הזקור שלי. הזין
שלי מתקשח אפילו יותר כמו שתמיד קורה שאני נזכר באלעד. אני
מנסה לדמיין שהגבר שאברי בפיו הוא אלעד ושבעצם חזרתי כמה שנים
אחורה. בדמיוני אנחנו עכשיו החדר שלו. אני מתחיל להיאנח חרישית
והוא רק מגביר את הקצב. תוך שניות אני גומר ומתענג על הרגע.
מנסה לא לחזור למציאות. לא לחזור לזוועה שמחייכת אליו מבין
רגלי. הוא בטח חושב שזה בגללו. הם תמיד חושבים ככה.    

הוא מנגב את פיו ואת המושב שלי. נותן בי מבט שואל. מנסה לברר
אם יש אפשרות שאני אעשה לו משהו. מבט אחד בי גורם לו לזנוח את
הרעיון. הוא יודע שאסור לו למתוח את הגבול. הוא נראה לי מסופק
בכל מקרה. כאילו שיצרתי אצלו פנטזיה חדשה שיוכל לאונן עליה
מהיום במרתף של ההורים שלו. אנחנו נוסעים שוב. אני מוציא את
הפלאפון ומתחיל לשחק שוב בסנייק. רק שלא ינסה לדבר איתי עכשיו.
אחרי נסיעה של כמה דקות האוטו נעצר ואני עוצר את המשחק. "נורא
נהניתי" הוא אומר לפני שאני מספיק לצאת "אתה רוצה אולי להחליף
טלפונים?". אני שולח בו מבט מרחם. "אין לי פלאפון" אני עונה
ברשעות גלויה ועוזב את המכונית. הוא נוסע משם בחריקת כעס ואני
מחייך קלות. הוא בטח שונא אותי עכשיו. בערך כמו שאני שונא את
עצמי עכשיו. אני מתחיל לצעוד לכיוון הבית וממשיך עם הנחש
המרקד. גופו מתארך ומתארך וכך גם הנקודות שאני צובר. אני מתקרב
לשיא שלי ומתחיל לשחק במרץ מחודש. אולי הפעם אני אשבור את
השיא. אני מתיישב על מדרגות בניין ומתרכז כולי בתפוחים
המופיעים. אני מתמרן את הנחש כדי שיתחמק באלגנטיות משאר גופו.
אין דבר שאני יודע לעשות יותר טוב מאשר להתחמק מעצמי. לבסוף
אני נתקע והמשחק נגמר. פספסתי את השיא בחמש נקודות. כל כך קרוב
ולמרות זאת כל כך רחוק. הכעס מבעבע בתוכי. אני מרגיש שאני על
סף שבירה.

זוג חברים עולה במדרגות לידי ומביט בי במבט תמה. אני חושב שוב
על אלעד. אני כבר לא מאוהב בו כל כך הרבה זמן אבל הוא עדיין
שם. הוא כאילו השיא בסנייק שלי. למרות שעברו שנים מאז שעשיתי
את השיא הזה בכל פעם שאני משחק שוב במשחק הסטוצים אני נזכר
בשיא. באהבה שלי אליו. אני כל כך רוצה להגיע לשיא הזה שוב אבל
אני לא יודע איך. אני עוד זוכר שאחרי שהבנתי שאני כבר לא אוהב
את אלעד חיפשתי דרך אחרת. חיפשתי שיטה אחרת. חיפשתי משהו אחר.
שיטת המשחק המהירה ביותר שמצאתי הייתה סטוצים. דרך אינטרנט.
דרך מסיבות. לתת לאנשים את הדבר הכי אינטימי שלי מבלי שידעו את
שמי. אני היום אני כבר יודע שזו שיטת משחק מוטעית. אני יודע
שהיא אפילו לא מצליחה לגרד את השיא. מצד שני אני כבר כל כך
עמוק בה שאני לא מסוגל להפסיק. אולי אני כבר לא זוכר את שיטת
המשחק הישנה. אולי אני לא זוכר איך לאהוב. דמעה ראשונה מתגלגלת
על לחיי. אני כל כך מחכה ל"אחד". לאיש הזה שיגרום לי להרגיש
שוב. שימלא את הלב החלול שלי בצבעים יפים שכל כך חסרים לי. שכל
יום איתו תהיה שבירת שיא מחודשת. הדמעות זולגות מעיני ויוצרות
מעין נחלים על לחיי. כל הברזים נפתחים אחרי כל כך הרבה זמן.
אני בוכה כמו תינוק בן יומו. להפתעתי ההרגשה כל כך נפלאה.
כאילו נזכרתי בבת אחת מה זה רגש. אני בוכה עוד ועוד ללא הפסקה.
לבסוף אני מנגב את הדמעות וקם מהמדרגות. אני מרגיש החלטי יותר.
אני לא רוצה לרחם על עצמי יותר. נמאס לי לחיות חיי ויתור.
מהיום אני אלך רק אחרי הרגש. הרגש שהדחקתי כל כך הרבה זמן
והתפרץ ביחד עם הדמעות שלי. הרגש שאומר לי לא לזיין אנשים
שזרים לי. הרגש שאומר לי שיש משהו טוב יותר בחיים. הרגש שאומר
לי שבסוף יגיע ה"אחד" שישבור איתי ביחד את השיא הקודם. נערתי
את האבק מעל בגדי והרגשתי כאילו אני מנער מעלי את חיי הישנים.
את כל הסטוצים שהיו לי. התחלתי ללכת לכיוון הבית כשעל פני חיוך
לא מוסבר. כמובן שבדרך התחלתי משחק חדש. היום אני שובר את
השיא. אם לא במציאות אז לפחות בסנייק.  

מוקדש לאחד שלי, אם אתה קורא את זה אז תדע שאני מחכה לך.