[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
שחקנית

אני שחקנית. כלומר, זה המקצוע שלי.
בגיל שלושים, לא יודעת מה קרה לי, פתאום החלטתי ללמוד משחק,
היו לי שני ילדים קטנים בבית, ואחרי ארבע שנות לימודי משחק
ועוד תלאות בדרך,  קיבלתי את תפקידי הראשון בתאטרון מקצועי
ומאז אני משחקת. אני לא איזה שחקנית מפורסמת אבל לפעמים אנשים
חושבים שהם מכירים אותי ולא זוכרים שראו אותי בסרט בטלוויזיה
או בפרסומת למרק. בסך-הכל אני מרוצה. אני כבר בת ארבעים
ושמונה, הילדים שלי גדלו, אני לא עובדת קשה מדי והחיים שלי
יפים.
יום אחד מתקשרת אלי טל, הבחורה הצעירה שעובדת אצל הסוכנת שלי,
ומזמינה אותי לאודישן, מבחן בד, לתפקיד-אורח בסדרת טלוויזיה.
תפקיד- אורח זו דרך יפה להגיד תפקיד קטן.
מאד שמחתי לשוחח אתה. ערב קודם נפגשנו בבכורה של איזו הצגה
וחשבתי לעצמי שאני מחבבת אותה. היא אמרה שהיא שולחת לי את
התמליל של הסצנה שעלי להכין לקראת מבחן הבד, לפקס. בקשתי ממנה
לשלוח את הפקס למשרד של בעלי כי הנייר התרמי במכשיר הביתי שלי
נגמר. למחרת הגעתי למשרדים של בעלי שנמצאים במרגשי התערוכה
הישנים בתל-אביב, על-יד הנמל. בעלי הקים את העסק הזה, ביחד עם
שני שותפים, לפני עשרים שנה ואני מרגישה שם כמו בבית. אני
מכירה את רוב האנשים שעובדים שם כבר יותר מעשר שנים, את חלקם
אני מכירה יותר מעשרים שנה. הם כמו המשפחה שלנו. המשפחה
המורחבת.
נכנסתי למשרד, פגשתי את המזכירה החדשה, הדס, שנכנסה לעבודה
בימים האחרונים במקום לאה, המזכירה הותיקה, שהתפטרה.
"את אשתו השחקנית של איתן...באמת תהיתי מה פתאום קבלנו פקס עם
סצנה מתוך תסריט".
היא הביאה לי את הדפים הצהובים, אותם סידרה לפי מספרי העמודים
וחיברה בסיכה.
רק בבית, כשניגשתי להתכונן לבחינה, שמתי לב בפעם הראשונה
לתיאור הדמות אותה התבקשתי לגלם - צעירה צנומה קטנה ועכברית,
מורה לחינוך מיני בשם שלהבת.
כמו שאמרתי, אני שחקנית. המקצוע שלי זה להעמיד פנים שאני לא מי
שאני. כשהייתי בת שלושים וחמש העמדתי פנים שאני פלמ"חניקית
מאוהבת בת שמונה עשרה. העמדתי פנים שאני מתנחלת אמריקאית דתייה
שעושה התעמלות אירובית עם קלטות של ג'יין פונדה. אבל בגיל
ארבעים ושמונה, כשאני מנסה להוריד שמונה קילו מיותרים, צריך
משהו שהוא מעבר לסתם כשרון למשחק כדי להעמיד פנים שאני צעירה
צנומה קטנה ועכברית.
נשכח מהאודישן הזה, אמרתי לעצמי, ואז  נזכרתי שבפעם הקודמת שטל
התקשרה אלי להזמין אותי לאודישן לפרסומת למרק, סירבתי ללכת
בטענה שהתקציב קטן מדי. חשבתי לעצמי שאם אסרב שוב היא לא תתקשר
אלי יותר.
החלטתי ללכת לבחינה בכל-זאת ופשוט לתת את האינטרפרטציה שלי
לתפקיד. אמרתי לעצמי - מורה לחינוך מיני יכולה להיות גם אישה
בת ארבעים ושמונה עם עודף משקל מסוים. אני מכירה בחורה בגילי
שהיא מורה לחינוך מיני והיא בכלל לא צנומה ועכברית. להפך. היא
נשית ומטופחת. החלטתי שההצעה שלי לגילום התפקיד תהיה מישהי
שמבליטה מאד את הנשיות שלה.
לכשעצמי, אין לי סגנון לבוש ברור ומוגדר. באופן כללי אפשר לומר
שאני מעדיפה בגדים נוחים ולא פרובוקטיביים בצבעים שקטים. בגדים
שעוטפים, מכסים ומסתירים. אבל, כשחקנית, יש לי כמה פריטים יותר
נועזים בארון שתמיד אפשר להרכיב מהם תחפושת הולמת, ממש כמו
התחפושות שאני מכינה בפורים לכל בני המשפחה. עד היום אני אוהבת
להיזכר איך, כשהייתי בת שתים-עשרה, חיפשתי את אבי למוסקיטר
ועשיתי לו צווארון מלמלה מפואר מתחתונית של אמי.
דבר ראשון הלכתי למספרה לעשות פן. יש לי שיער מתולתל וחשבתי
שאם אחליק אותו זה ייתן לי מראה יותר נשי ומטופח..
בעלי לא אוהב שאני עושה פן. לדעתו זה לא מתאים לי. כשחזרתי
הביתה עם התסרוקת החדשה, הוא עיקם קצת את האף. דווקא החבר של
בתי הפתיע אותי כאשר החמיא לי. חמישים אחוזי הצלחה זה לא רע
בשביל התחלה.
בחרתי חצאית צמודה בהדפס נמר שמצאתי פעם בסל-המציאות של איזה
בוטיק יוקרה ועלתה לי פרוטות. התאמתי לה חולצת ג'ינס צמודה
שמבליטה מאד את החזה, במיוחד כשלובשים אותה עם חזיית פוש-אפ
ופותחים כמה כפתורים עליונים. עם קצת איפור, מגפי עור שחורים
וגרביונים מבריקים יהיה המראה מושלם.  
בבוקר יום האודישן, יום חורף שטוף שמש אביבית, עמדתי מול המראה
בחדר השינה וחזרתי על הסצנה, אותה למדתי בעל-פה יום קודם,
כשבעלי נכנס לספר לי שיש כתם גדול של שמן מתחת למכונית שלי.
לקחתי את מפתחות המכונית ויצאתי אתו החוצה. כאשר פתחנו את מכסה
המנוע ראינו שמכסה מיכל השמן נעלם. כנראה שהעובד בתחנת הדלק
שכח להחזיר את המכסה למקום כאשר מלא שמן לפני כמה ימים, והשמן
גלש מפתח המכל ונשפך.
היה לי ברור שלפני שאני יוצאת לאודישן אני חייבת, דבר ראשון,
להיכנס למוסך. שיערתי שלא תהיה בעיה למצוא מכסה שיתאים למיכל
השמן של המכונית שלי, מכונית בת שלוש בסך הכל, מדגם מאד
פופולרי. היה לי מספיק זמן לעשות את זה ולהגיע לאודישן בשעה
אחת, אבל לא הייתי בטוחה שאספיק לעבור בבית אחרי המוסך ולהחליף
בגדים.
איכשהו, תמיד כשאני נכנסת למוסך, אפילו לתיקון הקטן ביותר, אני
נאלצת להשאיר שם את המכונית לכמה שעות.
סיימתי את ההכנות לאודישן ויצאתי מהבית כאשר אני לבושה
"בתחפושת" של המורה לחינוך מיני.
אולי בגלל זה החלטתי לקחת את המכונית למוסך הממוקם על יד
המשרדים של בעלי ולא למוסך הקבוע שלי, בבני-ברק. חוץ מזה,
המוסך שעל-יד המשרדים של בעלי היה קרוב יותר למקום בו נערך
האודישן. כל הדרך עד למוסך נסעתי כשעין אחת שלי על הכביש
והשניה עוקבת במתח אחרי נוריות האזהרה שמא אחת מהן תדלק ותודיע
לי על התחממות או מחסור בשמן.
כשסוף-סוף הגעתי למוסך, שהיה חדש ונקי הרבה יותר מהמוסך הקבוע
שלי, נשמתי לרווחה. זה היה מוסך חדש. נקי הרבה יותר מהמוסך
הקבוע שלי. עצרתי את המכונית ברחבה הסלולה שמול המוסך, שהייתה
כמעט ריקה מלבד שתי מכוניות חונות. בתוך המוסך עצמו עמדו עוד
שלוש מכוניות - אחת מהן מורמת על מנוף. לרגע עוד קיוויתי
שמישהו ייגש אלי ואני אסביר לא בפשטות, בלי לצאת בכלל
מהמכונית, שכל מה שאני צריכה זה מכסה מיכל שמן והעניין ייפתר
בכמה דקות. אבל אף אחד לא ניגש אלי.
אין ברירה. צריך לקרוא למישהו, אמרתי לעצמי.
פתחתי את דלת המכונית ויצאתי - אישה שופעת במיטב שנותיה,
מאופרת למשעי, שערה האדמוני עשוי בפן, לבושה חצאית מנומרת
וחולצת ג'ינס צמודה, נעולה במגפי עור שחורים. הייתי מאד מודעת
לעצמי. אפילו קצת מבוהלת. לא היה לי מושג איזו תגובה תעורר
ההופעה שלי. כמו שאמרתי, אני לא נוהגת להתלבש בצורה
פרובוקטיבית, בטח לא לביקור במוסך. ברכתי את עצמי על ההחלטה
לגשת למוסך בו אף אחד לא מכיר אותי.
"שלום...עם מי אני יכולה לדבר..."
קולי הדהד בחלל הגדול של המוסך. לרגע ארוך עמדתי שם, מחכה
לתשובה.
מתחת לאחת המכוניות הגיח בחור כבן שלושים. הוא הרים אלי מבט
שאי אפשר היה אלא לפרשו כמבט אדיש. לרגע עלתה בי תחושה עמומה
של אכזבה, שמייד הדחקתי. לא למבט כזה ציפיתי. הבחור היה אדיב
ומנומס, ונראה די נקי, בהתחשב בעובדה שזה עתה זחל החוצה מתחת
לגחונה של מכונית מגורזת. הסברתי לו את הבעיה - מכסה מיכל השמן
אבד. כמו שחששתי - לא היה ברשותו החלק החסר אבל מכיוון שאחד
מהעובדים נמצא עכשיו בדיוק במוסך המרכזי, הוא יבקש ממנו להביא
אותו.
שאלתי אם החלק יהיה עד רבע לאחת. הבחור הבטיח לי שכן והציע לי
לחכות במשרד.
השעה הייתה עשר וחצי בבוקר. הצצתי לתוך חדר ההמתנה שלא נראה
מזמין במיוחד - קירות חשופים, שלוש כורסאות משרדיות מצופות
חומר פלסטי דמוי עור שחור וכמה עיתונים ישנים מושלכים על שולחן
פורמייקה קטן, וחשבתי שעדיף לי לחכות במשרד של בעלי, שנמצא
במרחק הליכה משם. העפתי מבט במגפיים בעלי העקבים הגבוהים, שלא
נועדו להליכה, בטח לא בחצרות אחוריות מאובקות של מוסכים
וסדנאות של אזור תעשייה בפאתי העיר.
המזכירה, צעירה נאה וערנית, כזאת שלא מצפים למצוא עובדת במוסך,
חייכה לעברי והציעה לי קפה או שתייה קלה. לרגע כמעט התפתיתי
להצעה הנדיבה אך איזה חוסר שקט וצורך להסתתר במקום מוכר ומוגן
דחקו בי לצאת בכל זאת לדרך.
השלכתי את התיק על הכתף ויצאתי, כובשת דחף לסגור כפתור עליון
בחולצה.
זה מי שאני היום, חשבתי לעצמי, אישה בחצאית נמר וחולצה צמודה.

החלטתי להתמסר לחוויה.
אני נראית לא רע ואוהבת איך שאני נראית אבל יש לי יחסים לא
פשוטים עם זה שאנשים מסתכלים עלי. זה לא שאני לא אוהבת למשוך
תשומת לב. אני מאד אוהבת למשוך תשומת לב, אבל לצאת לרחוב בלבוש
פרובוקטיבי נראה לי דבר ממש מסוכן.
צעדתי בקצב, מנסה לשוות לצעדי קפיציות בטוחה בעצמה. מדי פעם
העפתי מבט לצדדים, שואלת את עצמי איזה רושם אני עושה. האם
מישהו מתבונן בי. בכל צעד הרגשתי איך הגב שלי מזדקף, איך אני
נעשית יותר קלילה וגמישה. אנשים תופסים את המקצוע שלי כמשהו
זוהר ומוחצן אבל האמת היא שרוב הזמן אני מתפקדת כמו עקרת בית
ממוצעת - עושה קניות, כביסה, מבשלת. רוב היום אני בבית,
מסתובבת בטרנינג וכפכפים, השיער פרוע, הטלפון האלחוטי ביד אחת
והסלולרי בכיס. ישנם ימים שאני לא יוצאת מהבית אפילו פעם אחת.

האמת היא שאני קצת מפחדת מאנשים. ממה שאנשים חושבים עלי. כשאני
הולכת לבנק אני תמיד קצת מפחדת שהפקידה תקלוט שאין לי מושג על
מה היא מדברת. אני אפילו קצת מפחדת מהקופאיות בסופרמרקט. אני
מפחדת שהן תחשובנה שאני איזו אישה מטורללת ולא מתפקדת. לכן אני
תמיד מקפידה להיות נחמדה ולהתלבש סולידי - שלא יגידו שאני
מוזנחת או שיש לי איזה בעיות.
הגעתי למשרד של בעלי סמוקת לחיים ונרגשת, כמו סוכנת טרייה של
המוסד שחזרה הביתה בשלום ממשימת-ריגול ראשונה.
קבלת-הפנים של הבנות במשרד הייתה חמה ולוותה בקריאות התפעלות
ועידוד.
תגובת הגברים, לפחות כך היה נדמה לי, הייתה יותר מאופקת. אחד
העובדים הותיקים, רווק מתבגר שתמיד מתלונן על כל דבר, מלמל
משהו בפנים חתומות, עובד אחר, אחד החדשים, הציץ מחדרו בסקרנות,
והשותף של בעלי שאל כמה אני לוקחת למספר. היחיד שלא התרגש היה
בעלי. הוא היה עסוק בענייניו ולא התפנה לראות על מה כל המהומה.
מצאתי את עצמי מכבירה בהסברים, לכל מי שהתעניין בכך, על
הנסיבות המדויקות שגרמו לי לצאת מהבית בתלבושת כל-כך לא
מכובדת, עד שבסופו של דבר לא נותר זכר מאותה התרגשות וקלילות
שמלאו אותי כאשר נכנסתי לראשונה למשרד. במקומן נמלאתי במתח
ובדאגה לקראת האודישן - האם הלבוש שבחרתי מתאים, האם אני יודעת
את הטקסט מספיק טוב בעל-פה, האם אני בכלל מתאימה לתפקיד, האם
אני שחקנית מספיק טובה.
בשתים-עשרה וחצי, כשהתקשרתי למוסך, הסתבר לי שהמכונית עדיין לא
מוכנה ונאלצתי להזמין מונית. כבר מדלת המשרד יכולתי להבחין
בחיוך המסוים של נהג המונית כאשר ראה אותי מתקדמת אליו. בלי
לצאת מהמונית פתח את הדלת הקדמית והזמין אותי לשבת על ידו.
לשניה אחת חשבתי לדחות את ההזמנה, שהרי בדרך כלל אני יושבת
במושב האחורי כאשר אני נוסעת במונית, אבל כשהתקדמתי אל הדלת
האחורית הרגשתי שעצם הדחייה ממלאת אותי בתחושה כבדה ולא נעימה
של אשמה והחלטתי שעדיף כבר לשבת על ידו מאשר לנסוע כל הדרך
בשתיקה ובניכור.
בהבעת של השלמה התיישבתי במושב שעל יד הנהג, שחייך אלי מאוזן
לאוזן ואמר משהו כמו "לאן אישה יפה כמוך נוסעת". שוב עמדה בפני
ברירה. יכולתי לפרש את ההערה שלו כאמירה סקסיסטית ושובניסטית,
בחירה שהייתה אולי צודקת אבל הייתה עולה לי בתחושות של כעס
והשפלה, שלא בא לי להוסיף לרשימת המצוקות שלי הבוקר. ויתרתי על
כל הישגי המאבק הפמיניסטי מאז ימי הסופרז'יסטיות ואימצתי את
האמירה לחיקי, בוחרת לקבל אותה כביטוי של כבוד והערכה. מהר מאד
נוצרה בינינו שיחה.
הוא שאל הרבה שאלות - מה אני עושה, האם אני נשואה, ואני שיתפתי
פעולה בקלות. לפעמים אני מעדיפה להיות הצד הנותן בשיחה - זה
שנפתח ומספר על עצמו. באופן מוזר הרבה פעמים יש למי שמדבר יותר
שליטה על הכיוון אליו הולכת השיחה. הוא יכול לבחור על אילו
שאלות לענות, ועל אילו שאלות לא לענות. מצד שני, זה ששואל את
השאלות אף פעם לא יודע לאן בן שיחו יוביל אותו. יש בזה מידה
מסוימת של סיכון. שיתפתי אותו בהתרגשות ובמתח לקראת האודישן.
כאשר עצר להוריד אותי בכתובת שהוזמנתי אליה, הציע ללוות אותי
ולהחזיק את ידי בזמן הבחינה. הפעם יכולתי לסרב בקלות להצעה.

האודישן נערך במשרדיה המעוצבים של אחת מחברות ההפקה הגדולות.
קירות לבני-זכוכית מעוגלים, דלפק עץ בוהק, ספות רכות, עציצים.
פקידת הקבלה הפנתה אותי לאזור ההמתנה שם חיכו כבר כמה שחקניות
- בהירות, כהות, צעירות, מבוגרות, אף אחת מהן לא "צעירה צנומה
קטנה ועכברית". מצד שני - אף אחת מהן לא "בשלה, שופעת ונשית ".
שקעתי בספה הרכה מדי, חנוקה בחצאית הצרה ובחולצה הצמודה, מנסה
להרגיע את פעימות הלב הדוהר.
מאד רציתי את התפקיד. לא בגלל שראיתי בדמות עצמה עומק או עניין
מיוחדים. להפך - ממה שידעתי (ולפעמים הידע שלי על הדמות
שמבקשים ממני להבחן בשבילה מאד מצומצם) היה זה תפקיד של שתי
סצנות, מורה שמנסה להעביר שעור חינוך מיני בכיתת מתבגרים
ונפגעת מהיחס המזלזל שהיא זוכה לו. שום דבר מורכב. רציתי לקבל
את הפקיד פשוט כי אני אוהבת לשחק וכל תפקיד קטן הוא בשבילי
הזדמנות להשתעשע - להרכיב תלבושת, להתאים איפור ותסרוקת, לחזור
שוב ושוב על אותם המשפטים ועל אותן התנועות, לשחק בצבע וברמת
הקול, לבטא רגשות. אבל בחדר ההמתנה, מוקפת בחצי תריסר שחקניות
שגם הן בילו את היומיים האחרונים בהכנות לבחינה, לא היה דבר
רחוק ממני מאותה תחושה של שעשוע והנאה שבגללה רציתי בכלל את
התפקיד. מה שנוכח לי באותו רגע היו מתח וחרדה ומחשבות על
הבלונדינית מולי שמספרת שקבלה תפקיד ראשי בהצגה חדשה בתאטרון
באר-שבע, ועל השחרחורת הנמוכה שתמיד מחכה איתי בחדרי-ההמתנה
לאודישנים ובדרך-כלל היא זאת שמקבלת את התפקיד.  
נכנסתי למטבחון להכין לעצמי כוס קפה. לנוכח הכיור המלא כוסות
לא שטופות כמעט גבר עלי דחף בלתי נשלט לקחת ספוג וקצת נוזל
ולעשות כלים. אין פעולה שמרגיעה אותי יותר מרחיצת כלים. מתוך
עצבנות וצורך נואש בקשר אנושי בתוך כל המתח והמצוקה, מצאתי את
עצמי משתפת את הבחורה שנכנסה אחרי למטבחון בתשוקות הנסתרות שלי
לרחיצת כלים. זאת הייתה כוכבת טלוויזיה ידועה שבאה להבחן
גם-כן, אבל לתפקיד אחר. היא, מצידה, סיפרה לי על התלאות שמצאו
אותה הבוקר, כאשר הברז בכיור-המטבח שלה התקלקל.
כשנכנסתי לחדר בו נערכה הבחינה, אחרי המתנה של
כשלושת-רבעי-שעה, הייתי כבר קהה כמו עצב של שן פגועה שקיבל מנה
מוגזמת של חומר הרדמה. היו בחדר גבר ואישה שלא הכרתי. ברגע
שנכנסתי האישה, בחורה גבוהה ורזה ששידרה מן נוקשות של מכ"ית
בפלוגת בנים, יצאה מייד מהחדר. מייד חשבתי שזה כנראה בגללי -
היא זיהתה מייד שאני לא מה שהיא מחפשת.
העמדתי פנים של אחת ששום דבר לא ישבור אותה והתיישבתי ב"כסא
הנידונים" - כלומר הכיסא שמול מצלמת הוידאו, מול הגבר שנשאר.
בהתחלה שתקנו. אני חיכיתי שהוא ישאל אותי משהו. זה התפקיד שלו,
כבוחן, לשאול שאלות. אני רק הנבחנת.
הוא היה נבוך. קצת ריחמתי עליו. בחור גדול, איזה מטר תשעים, עם
פנים רכות ונעימות. הוא הציג את עצמו. אמר שהוא והבחורה שיצאה
כותבים ומביימים את הסדרה ביחד ואולי כדאי שנחכה לה. חיכינו
כמה דקות. ואז, אחרי שתיקה שנראתה כמו נצח, אמר:
"או.קיי. נראה לי שפשוט נתחיל"
ניגשנו לבצע את הטקס הקצר שפותח כל אודישן, שכלל דקלום שמי
ומספר הטלפון שלי מול עדשת המצלמה, והצגת הפרופיל הימני
והשמאלי. טקס שמהרבה בחינות מזכיר צילום של עצירים בתחנת
משטרה. הסברתי לבמאי שבחרתי ללכת על הכיוון של "נשית, בשלה
ושופעת" כי לא הייתה לי שום אפשרות להפוך את עצמי ל"צעירה
צנומה קטנה ועכברית" בזמן שעמד לרשותי. ממש כשסיימתי לדבר חזרה
בחורה. היא התחילה לדבר אבל הבחור אמר שהוא כבר הסביר לי על
הסדרה. הבחורה אמרה:
"טוב, אז אולי נתחיל"
היה לי קשה לעבור ישר לסצנה. הרגשתי מתוחה ולא משוחררת. אבל לא
רציתי לעשות בעיות, סך הכל אני אמורה להיות שחקנית מקצועית ולא
איזה עקרת בית חסרת ביטחון עצמי. אין לה זמן בשבילי, חשבתי,
הרי מהרגע הראשון שהיא ראתה אותי היא ידעה שאני לא מתאימה
ועכשיו חבל לה לבזבז עלי זמן. הבחור דווקא מסמפט אותי, אבל לא
נראה שהוא זה שקובע. היא שולטת כאן בעניינים. לפני שהתחלתי
לשחק כבר ידעתי שחבל על הזמן. את התפקיד הזה אני לא אקבל.  
משלימה עם הכישלון הצפוי ניגשתי לבצע את הסצנה - מורה המנסה
להעביר שעור בחינוך מיני לכיתה של מתבגרים פרועים. שניהם היו,
לצורך העניין, התלמידים הפרועים. הם אמרו את שורותיהם באדישות
נרקוטית. זה לא היה מצחיק כמו שתכננתי בבית. זה היה אפילו די
עצוב. הם נתנו לי כמה הערות ועשיתי את זה עוד פעם. בפעם השניה
זה היה קצת יותר טוב.
כשיצאתי מהחדר הרגשתי הקלה גדולה. כמו מי שניצל מספינה טרופה
ושמח שהגיע בשלום לחוף מבטחים. אבל ממש כמו אותו ניצול,
שמתעורר על חוף חולי מוקף דקלים ושואל את עצמו "איפה אני, לאן
הגעתי, מה אני עושה כאן? , הרגשתי אבודה. ריקה. חסרת זהות. כבר
לא המורה לחינוך מיני. עוד לא בבית, בטרנינג האפור המנחם. סתם
אישה, מעט שמוטת-כתפיים, לבושה בגדים צרים מדי.
נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור של קומת הכניסה, צונחת אל תוך
מצב הזוי של חצי-חלימה, מזכיר את מצבי-התודעה השונים שקרלוס
קסטנדה מתאר בספריו, שקראתי מזמן, כשהייתי בחורה צעירה שחיפשה
משמעות בחיים. מן רפיון חסר מחשבה.
בקומה החמישית האטה המעלית את ירידתה ונעצרה ברכות. הדלת נפתחה
ואל חלל הקפסולה החמימה והמוגנת שלי פרץ גבר. גבר ממש. לא נער
שליחויות. בן ארבעים וחמש-חמישים בערך. מוצק. בנוי טוב. נקי.
לבוש טוב. מריח טוב. גבר. ואני, בבגדי המורה לחינוך מיני. כבר
עייפה מלהסביר. עייפה מלהתנגד.
נשענתי בגבי אל דופן המעלית הממורקת, מרימה קצת את זוויות הפה
בתשובה לחיוך הרחב שהפנה אלי, חושף שיניים לבנות וחזקות.
"מה העניינים?" שאל.
"לא משהו" עניתי, שומרת על טון-דיבור אדיש ולא מעודד שיחה.
"למה?" הוא ממשיך ושואל, לא נבהל מחוסר ההתלהבות המופגן.
"המכונית שלי במוסך ואני צריכה לתפוס טקסי... יום כזה"
הוא הנהן בהשתתפות. גם לו היה יום לא משהו, סיפר. עכשיו היה
אצל רואה החשבון שלו. בא להתלונן ובסופו של דבר החליט לרדת
מזה. חבל על הזמן ועל העצבים.
המעלית נעצרה בקומת הכניסה. הוא יצא ראשון. אני אחריו. הולכת
לאט. עכשיו כשהשתחרר המתח של האודישן נפלה עלי מן עייפות. הוא
האט את צעדיו.
"לאן את צריכה להגיע?" שאל.
"לצפון דיזנגוף", עניתי.
"אני יכול להקפיץ אותך" הציע, "זה בדרך שלי".  
בחוץ היה יום יפה. אחד הראשונים החורף הזה. השנה היה חורף
אמיתי. כמעט כמו באירופה. באיטליה או בצרפת. גשם. רוח. קר.
אפילו השתכנעתי להוציא מהנפטלין מעיל צמר ארוך שקניתי לפני
שלוש שנים באיזו מכירה ועד החורף הזה לא יצא לי להשתמש בו.
הסתכלתי על הגבר שעמד לצדי על המדרכה מחכה לתשובה. היה לי ברור
שאישה בגילי לא יכולה לקחת טרמפ עם גבר זר.
"מה שימך?" שאלתי. "שמי עירית".
"צבי'קה" ענה.
"אני שחקנית" אמרתי, לא יודעת למה בדיוק. סוג של הגנה. "הייתי
עכשיו באודישן".
"אני לא אוהב את המילה הזאת, אודישן" אמר. "זה לא נשמע כמו
משהו טוב".
הרמתי גבות וחייכתי, משהו שאני עושה כאשר אני רוצה לשדר לאנשים
שהכיוון שאליו מתפתחת השיחה מוצא חן בעיני.
"מאיפה אתה מכיר את המושג הזה" שאלתי.  
"מהבת שלי. ביתי שחקנית, כלומר, היא לומדת בתיכון במגמת
תיאטרון ומשחקת שם בהצגות".
"בת כמה היא?" עד כאן העניינים מתפתחים בכיוון מצויין, חשבתי
לעצמי.
"בת שבע-עשרה" אמר. לרגע דמיינתי מבט מצועף בעיניו, נאחזת בכל
רמז שיתמוך בתדמית הבורגנית שהחלה ללבוש צורה לנגד עיני.
"המכונית שלי שם" אמר, מצביע על מגרש חניה מעבר לכביש, והתחיל
ללכת לכיוון מעבר החצייה.
עכשיו היה הרגע המתאים להגיד לו תודה רבה על ההצעה, לאחל לו
בצלחה בכל מעשיו ולהיפרד ממנו, אבל משהו, סוג של התרגשות, אולי
סקרנות, משך אותי ללכת אחריו. במילא הייתי צריכה לתפוס טקסי
וזה לא ממש שינה אם אעבור לצד השני של הרחוב או אשאר באותו
מקום.
"מה אתה עושה?" שאלתי ברוב טקט. הוא ענה מייד -
"אני גנב".
אם זה היה סרט, בנקודה הזאת האישה-הלא-צעירה-אך-עדיין-מושכת
הייתה מצטרפת אל הגנגסטר הגברי והנאה להרפתקה סוערת, הכוללת
מרדפי-מכוניות, סקס לוהט וכמה צרורות של יריות מנשק אוטומטי,
שלאחריהן הייתה חוזרת בוכייה ונסערת אל חיק משפחתה החמים.
הרמזור התחלף לירוק והגבר לצדי  התחיל לחצות. לרגע קפאתי על
שפת המדרכה. לעצור עכשיו? אבל איך זה יראה אם אבחר, דווקא ברגע
הזה, להיפרד ממנו - מה זה יגיד עלי? שאני לא מבינה קצת הומור?
שאני פחדנית? פרנואידית? שאי אפשר לצחוק איתי? המשכתי ללכת
אחריו, מעמידה פנים של אחת שלא מזדעזעת בקלות.
"איזה גנב" שאלתי. "שודד בנקים? פורץ לדירות?".
חצינו את הכביש בשתיקה מתוחה. המזימה שלו הצליחה. הייתי מרותקת
מסקרנות. עכשיו כבר היה ברור לשנינו שאני באה אתו, אלא אם הדבר
הבא שהוא יגיד יהיה באמת איום ונורא.
"יש לי מפעל לייצור כוסות פלסטיק ואני מייצא לחו"ל, לארה"ב
ואירופה." אמר כשהגענו למדרכה השניה. למרות האכזבה הקלה,
(סך-הכל לא כל יום מזדמן לי לפגוש גנב), נשמתי לרווחה.
ידעתי שאמר את מה שאמר כדי להרגיע אותי, והערכתי את זה. העובדה
שלמרות התחפושת של המורה לחינוך מיני, העמדת הפנים הנונשלנטית,
והנכונות הפזיזה להתלוות לגבר שמציג את עצמו כגנב, קלט את החשש
שלי וכיבד אותו, הכריעה את הכף. ביחד עם מה שידעתי עליו כבר -
שהוא אב לבת בת שבע-עשרה ובעל מפעל שמייצא לחו"ל הייתה לי
מספיק אינפורמציה כדי לבסס החלטה.
התקדמנו אל עבר המכוניות החונות.
"אני מתנצל, המכונית שלי קצת מלוכלכת, אמר."
מה הוא מנסה להגיד לי עכשיו? העפתי מבט אל שורת המכוניות
החונות - מנסה לנחש איזו מהמכוניות החונות היא המכונית שלו.
בין הסובארו לסיטרואן מסחרית חנתה וולוו ממודל חדיש ששכבה של
בוץ בהיר יבש כיסתה אותה עד למחצית גובהה, כמו קרם מוקה שמכסה
עוגת טורט אצילית. שכבת הבוץ על המכונית הבורגנית-משפחתית רק
הוסיפה לה נימה של הרפתקנות. הריגוש, שדעך במקצת, חזר.
אולי הוא לא גנב אבל הוא בהחלט מעורר סקרנות.
"אתה בטוח שזה בדרך שלך? אני לא רוצה להטריח אותך".
"זו לא טרחה", ענה ופתח את דלת המכונית.
נכנסתי פנימה והתיישבתי על המושב המרופד עור בצבע שמנת. הדלת
הכבדה נטרקה ברכות הרמטית.
"להפך", המשיך, "ככה אוכל להעביר את הנסיעה במחיצתה של אישה
יפה".
פעמון האזעקה בראשי החל שוב לצלצל. האם הוא מטפח ציפיות שאשעשע
אותו? מאוחר מדי. הוא כבר הפעיל את המנוע שהתחיל לגרגר גרגור
מתפנק כמו חתול גדול. חתול ענק. חתול צ'שייר כזה. כמו החתול
בעליזה בארץ הפלאות. ישבתי שותקת. זהירה. החלטתי לתת לו לנהל
את השיחה.
הסלולרי שלו צלצל. הוא ענה. מפעיל את מערכת ההגברה של הטלפון
ללא מבוכה. זה היה מישהו מהמפעל שלו, כנראה. שאלה בענייני
עבודה. מסתבר שסיפור המפעל היה אמיתי. הרגשתי איך המתח בשרירי
הצוואר והכתפיים מתחיל להשתחרר. הוא סיים את השיחה הקצרה בטון
של מי שרגיל לצוות.
המשכנו לנסוע. רחוב המסגר היה פקוק.
"הייתי צריך לקחת את הכביש המהיר צפונה" אמר בטון שנשמע לי
רגוז, קצר רוח.
בטח עכשיו הוא ידרוש פיצוי על-כך שבזבזתי מזמנו, חשבתי. המחשבה
העלתה בי מייד גל של כעס, הרי לא אני בקשתי ממנו לקחת אותי. זה
הוא שהציע.
מייד שינה את הטון ואמר בקול מרגיע, כאילו שידע מה שאני
חושבת:
"שטויות. מה זה משנה. אני לא ממהר לשום מקום",
שוב הוא מצא חן בעיני. מצא חן בעיני שהוא קולט מה שעובר בראש
שלי. המשכנו לנסוע בשתיקה. אחרי כמה דקות של נסיעה הצביע על
שלט גדול התלוי מעל לאחת הכניסות הפונות אל הרחוב. על השלט היה
כתוב "מועדון חברים".
"יש כאן קזינו", אמר.  
"קזינו?" אמרתי, תוהה איך הוא יודע. האם הוא מהמר? הוא שתק,
משאיר אותי עם סימני השאלה.
נושא ההימורים תמיד סיקרן אותי. בעצם מאז אותו היום בו אחת
הדודות הזקנות של אבי, שהייתה כבר בת תשעים וארבע, חשפה בפני
סוד נורא מעברה שלא סיפרה מעולם לאיש:
כשהייתה נערה צעירה ברוסיה התאהבה במהמר ונתנה לו סכום כסף
גדול שאביה הפקיד בידיה כדי לשלם עבור המסמכים וכרטיסי האונייה
להעלאת כל המשפחה ארצה. אחרי שהבחור הפסיד את כל הכסף ברולטה,
הצליחה ללוות ממישהו אחר את הסכום ובמשך שנים החזירה לאותו אדם
את החוב בתשלומים מבלי שאף אחד במשפחה ידע על-כך. תמיד תהיתי
מה היה שם בבחור הזה שמשך אותה כל-כך.
הסתכלתי על הגבר שישב לצדי, מנווט את המכונית הגדולה במיומנות
ובביטחון.
החלטתי לתקוף את הנושא מהזווית הכללית.
"תמיד סיקרן אותי הקטע הזה של הימורים" אמרתי. "אף פעם לא
הבנתי מה מושך אנשים לזה".
הוא שתק, לא בולע את הפיתיון.
כנראה שאני צריכה לשים משהו קצת יותר גדול על הקרס אם אני רוצה
שהדג הזה ייתפס בחכה, חשבתי.
"הייתי פעם בקזינו" אמרתי.
הוא המשיך לשתוק.
"הצטלמתי פעם לאיזו פרסומת, ואחד המפיקים לקח אותי בערב החופשי
שלנו להמר בקזינו.
הקצבתי לעצמי עשרים דולר ובסופו של דבר הרווחתי ארבעים. הייתה
לי שיטה."
"אין שיטה ברולטה" אמר.
הדג בלע את הפיתיון. עכשיו צריך רק לוודא שהוא אכן נתפס.
"ראיתי שאם אני סתם מניחה את הז'יטונים על השולחן בלי הבחנה,
אני מפסידה הכל בחמש דקות.
הבחור שהיה איתי הסביר לי את הכללים של השולחן - מה זה אדום,
מה זה שחור, מה המשמעות של האפס, אמר שאני יכולה לשים את
הז'יטון על ההצטלבות של ארבעה מספרים ואז אני בעצם משחקת על
ארבעתם. החלטתי שהסיכוי הכי גדול לזכות יהיה אם בכל סיבוב של
הרולטה אשים לפחות שישה ז'יטונים על השולחן. ברגע שהרווחתי
חזרה את עשרים הדולר אתם התחלתי, הכנסתי אותם לכיס ושיחקתי רק
על מה שהרווחתי".
"איפה היה הקזינו" שאל.
"בהונגריה" עניתי.  
הוא הכיר את הקזינו. ידע את שמו, שאני כבר שכחתי.
"אין שיטות ברולטה" אמר. "רק מזל. הקזינו תמיד מנצח".
"תגיד, מה כל הקטע בהימורים" תהיתי, ככה, באופן כללי,
פילוסופי. "מה כל-כך מדליק בזה".
רכשתי את אמונו. הוא סוף-סוף נפתח אלי.
"אחרי שזוכים באלף דולר זה כבר לא מרגש לזכות בחמש מאות" אמר.
זיהיתי נימה של התרגשות בקולו, "ככה מעלים את הסכומים כל הזמן.
מה שמרגש זה לא הכסף. את אף אחד לא מעניין הכסף. מרגש הסיכון."

הוא הפסיד ככה שתי דירות ובית.
"ואשתך" שאלתי, "מה אשתך אמרה על כל זה".
לרגע היה לו קשה לדבר.
"אשתי אישה טובה. היא לא כמו נשים אחרות. יש נשים", אמר,
"שמתדרדרות עם הבעלים שלהן. אבל אשתי לא. אשתי הלכה נגדי לאורך
כל הדרך".
הקול שלו נשמע כאילו שהוא מגיע ממעמקים.
"היא אישה טובה. הייתה מחפשת אותי ומתקשרת אלי. רודפת אחרי בכל
הארץ. עשתה הכל שאני אפסיק עם זה. פעם היא אפילו התקשרה אלי
לקזינו ביריחו. ישבתי על יד הרולטה, בחדר הפרטי, החדר של
המהמרים הגדולים. הסלולרי שלי היה סגור, שהיא לא תתפוס אותי
ליד השולחן, פתאום קוראים לי לטלפון. שיחה דחופה, אומרים לי.
לא היה לי מושג מי זה יכול להיות. היה רק אדם אחד שיכול היה
לדעת איפה הייתי באותו היום, וזאת לא הייתה אישתי. אין לי מושג
איך היא הצליחה להשיג את המספר של המקום הזה. זה המקום הכי
שמור והכי אקסקלוסיבי בקזינו."
לרגע אחד הוא שתק.
"את יודעת, רק עכשיו אני קולט מה היא הייתה צריכה לעבור כדי
להגיע לשם."
הקול שלו השתנה, כאילו שהוא מתקשה לבלוע. הוא השתתק. העיניים
שלו, שקועות מתחת לגבות התקיפות, עיניים שקודם נראו לי חודרות,
נמלאו דמעות שאיימו לגלוש מעבר לעפעף. הוא פנה ממני. מנסה
לכבוש את גל הרגשות.  
"לפני שנה, ביום ההולדת שלי" סיפר, "הפסקתי להמר." מתי יום
ההולדת שלך, שאלתי.
לפני שענה ידעתי את התשובה. עשרים ושישי בדצמבר. ביום ההולדת
של בעלי.
כשנפרדנו, על יד המשרד של בעלי, בכניסה לאזור המוסכים בה נמצאה
מכוניתי, שאל, רק כדי לצאת ידי חובה - האם אפשר יהיה לפגוש
אותי לקפה פעם - ולשנינו היה ברור שאין לזה שום טעם. הוא בחר
באשתו בשיחה הזאת. הוא הבין כמה הוא אוהב אותה.  
הושטתי לו את ידי. יש מפגשים שראוי לחתום אותם במגע כל-שהוא.
רציתי לחוש אותו, את חומו, את מגע עורו. הייתה לו יד מחוספסת.
אבל חמה וחזקה. הוא היה פעם כדורגלן, סיפר לי.
שאלתי אותו אם הוא מצא תחליף לריגוש של ההימורים. הוא אמר שלא.
היה צער אמיתי בקולו. הצעתי לו צניחה חופשית. עשיתי את זה פעם,
אמרתי. זה ממש מפחיד.
נפרדנו. שני אנשים שכנראה לא יתראו שוב לעולם, שעד לפני חצי
שעה לא נפגשו מעולם. שלרגע נגעו אחד בשני ופנו כל אחד לדרכו.

דרך אגב, לא קיבלתי בסופו של דבר את התפקיד של המורה לחינוך
מיני. מי שקיבלה אותו הייתה חברתי הטובה נטע, שהיא בת ארבעים
וארבע, אישה יפה, מלאה,  בלונדינית, עם חזה גדול, אימא לשלושה
ילדים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'דוגרי, לא כייף
להיות כוסית.'







כוסית בדילמת
הקיום האנושי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/02 21:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה