השעון מצלצל, תריסר פעמים, ובכל פעם אני חש יותר ויותר את
השינוי בגופי כמו בנשמתי.
הכאב ההולם הזה שנמשך תריסר צלצולים ולאט לאט ההכרה משתנה, לא
נעלמת פשוט משתנה.
עוד שש שעות להחזיק מעמד, יפציע השחר, אור הבוקר ישחרר אותי
מכבלי.
מוזר שאני מגדיר את זה ככבלים מדי לילה הטבע האמיתי שלי פורץ
החוצה, סוף סוף אני יכול להתחבר ליצרים הכי טבעיים שלי,ובכ"ז
אני כבול.
נידונתי לחיים כפולים- ביום גבר עדין וישר, הגון שמילים כמו
"רצח" ו"תאוות בשר" מעבירות בו חלחלה, ובלילה- חיה!
ביום הניחוח הענוג שלה מגרה את יצריי המיניים, ובלילה יצרים
אחרים, אפלים.
אני רץ כל עוד נפשי בי, מילולית, ברגע שהשינוי יושלם לא אשלוט
בעצמי יותר, הם ישלטו בי. הדחפים.
מוכרח להתרחק ממנה. אור הירח כמו מזכיר לי שאין לאן לברוח,
השינוי כמעט הושלם.
אני נופל במדרגות. חייב לקום, חייב לרוץ, להתרחק ממנה---
אור חזק, מסנוור. כאב בכל הגוף- השחר הפציע. אני נמצא בחדר.
ריחות מעורבים. ביניהם הריח שלה.
ריח חזק נוסף. אני מביט סביב- זוועה. הסדינים קרועים, כמו גם
הווילונות. דם. היה כאן מאבק.
איפה היא?!
לפתע הבחנתי בשערות ראשה. אי אפשר להכירה. גופה שהיה פעם מושא
הערצתי, מקדש חלומותי, נראה כמו תל חרבות.
קרוע!
מי יכול לעשות דבר כה נורא?!
ולפתע מגיעה ההכרה. כמו שמאלית ישר לתוך מפתח הלב. סחרחורת.
אני נופל. שוב... |