עט שהלך לאיבוד אפשר להחזיר. גם כלב עזוב אפשר להחזיר. חולצה
שנקנתה עם כתם אפשר להחזיר לחנות.
אפשר להחזיר טובה. אפשר להחזיר גם מכה או עלבון. אפשר להשיב את
החיוך לפניו של אדם עצוב.
אפשר להחזיר עצם שיצאה מהמקום לצורתה הטבעית. אפשר להחזיר
מחמאה. אפשר להחזיר חיה לחיק הטבע.
אבל תמימות אי אפשר להחזיר. גם את הגלגל לאחור אי אפשר להחזיר,
אבל תמיד אפשר לתקן את המעוות ותמיד אפשר לשאוף ליותר. אבל
תמימות- תמימות אי אפשר להחזיר.
כשאני אומרת שאותו להט שהיה בינינו כבר אינו, לזה הכוונה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאת אלי. קצת נבוך, נרגש, וגם
אני-כמוך הייתי נרגשת. אני זוכרת את החום שזרם ממך.
את ידיך. לעולם לא אשכח את התחושה ששידרת- תחושה כזו של
ראשוניות נרגשת. חסר ביטחון, לא יודע למה לצפות, מה הולך לקרות
ואיך...
היית אפילו קצת סמוק- למרות שאתה כמעט אף פעם לא מסמיק.
אני זוכרת גם את הנשיקות- חטופות, שהשמיעו רעש מצחיק כזה
ושנינו צחקנו.
ואז אני זוכרת את הלשון שלך, קצת מהססת, קצת מחפשת. בהמשך הערב
כבר נישקת אותי בלהט של יצר שנכבש המון זמן.
את אלה אני זוכרת, ואיך אפשר לשכוח? הסימנים שנשארו על גופי
מהלהט שלך גרמו לי לחייך במשך שבוע שלם.
עכשיו כבר אין סימנים, כי זה לא אותו להט.
עדיין הנשיקות חמות ולוהטות, אבל זה לא אותו דבר.
היום יש בינינו מין עוקץ כזה. אתה כבר לא אותו נער מהוסס וחסר
ביטחון שידע להעריך כל טיפת תשומת לב שהוא קיבל. וגם את שלב
הביניים כבר עברת. עכשיו הקיצוניות נטתה לצד השני- כמו אדם
שכבר ראה את כל שיש לראות, וטעם את כל מה שיש לטעום...
ואני נקרעת מבפנים- זו אשמתי, שלקחתי לך את התמימות, כי תמימות
יקירי- אי אפשר להחזיר.