היא התיישבה באזור שקבעו להיפגש בו. ממעל בהק אור של אחר
צהריים בצבעי שקיעה חמים של פריחת הרקפות. בהתבוננה על המרחב
בו ישבה, עלו לאפה ריחות נהדרים של עצי אשוח ולימון, ודמויות
של כלבלבים וכבשים חלפו מפעם לפעם לנגד מבטה. היא ישבה על מצע
נוקשה בצבע אבן צור, והמשיכה להתבונן למרחק, בעוד התמונה
מלפניה הופכת בהדרגה לשקטה ורגועה יותר. הכלבלבים הפסיקו
להתרוצץ, געיית הכבשים, שמלפני הגז, נרגעה, ורק השמש, השוקעת
לאיטה, המשיכה לתת את אורה הקלוש בצבעים, שגרמו לה להתגעגע
לילדותה בין הגבעות וההרים הירוקים תמיד. משסובבה את מבטה
הצידה, נמלאו עיניה בשלל צבעי הקשת. משמאל המים הרבים והזכים,
השקופים עד עומק רב ובהם דגים אינספור בשלל גוונים וצורות.
מימינה מצאה כר עצום של פרחי בר בשיא צמיחתם האביבית, ומאחוריה
חורשה רחבת ידיים של עצים ירוקי-עד, שבוקע מהם ציוץ רב-שאון של
ציפורים יפהפיות, ורחשוש קל של חיית יער זעירה נשמע ממנו מדי
פעם. בעוד אפה מתמלא בריחות האביביים של פריחת התפוח, נתנה
לעצמה להיסחף, ותוך זמן קצר הרגישה תחושת ריחוף קלה, שגבלה
בשינה. רוח קלילה ונקייה נשבה, ופרעה את שיערה.
"תתעוררי כבר, יא חתיכת נוירוטית! הנה מכתב הפיטורין שלך. לכי
עם הנרות הארומטיים שלך ושומרי המסך המטורללים למקום אחר. כאן
עובדים!!"
הצעקה הדהדה במשרד. העכבר סבל רעדה מספיקה כדי לזוז, והכבשים
והכלבלבים חזרו להתרוצץ על המסך. |