ניסיתי כבר הכל שאיבת גודש כירוגית , המסת גוש תת-אפידרמיס וכל
מה שהרפואה המודרנית המציאה.
אבדה התיקווה והחלטתי לנסות טיפול אלטרנטיבי...
התחלתי לחפש בעיתונות המקומית שיטות לטיפול בבעיה שלי. אף אחד
לא ידע מה עושים עם זה כולם הציעו חידוש אנרגיות, המסת
צלוליטיס, דיקור סיני וכהנה הצעות שלא קידמו אותי למרפא.
התהלכתי  במשך ימים על ימים מחפש תשובה לאשר פקד אותי גורלי
ולמרבה הפלא.. תשובה אין. מספר מאנשי השוק שם ערכתי את קניותיי
הציעו לי לבקר את הרבנים בצפון הארץ. כחכמי הדור עליהם מוטלת
אחראיות למצוא לקהל את הנוסחה לריפוי. אומנם אני מרוחק מהדת
כמו צדק מנוגה אך אין ספק שהייתי נואש. וכך כיתתי רגלי צפונה
אל ביתו של הרבן גרונר. כשנכנסתי לביתו הייתי המום מהדלות
שבבית. שולחן מעופש עליו מונחים ספרים ישנים, מוקפים כסאות לא
אחידים כאשר וילון ישן ודהוי חוצץ בין חדר הכניסה לסלון בו
התבצעה קבלת הקהל. התיישבתי על הכיסא הקרוב לדלת שכן הוא היה
היחיד שגם פנוי וגם יציב למחצה.  האוירה, הפרצופים, הלחשושים
ולחץ התור התערבבו בראשי והזכירו לי את תמונת המרפאה בקופת
החולים המקומית, להבדיל חוסר מהותי בעולות חבר העמים. ניצוץ
אור צעיר ששבר את התמונה ועורר בי עניין רב היתה בחורה צעירה
ויפה שהתבודדה בתוך בועת המציאות העצמית שלה. היא ישבה בקצה
החדר סמוך לוילון. היה דומה שהיא לא ידעה שקט מרוב מצוקה
פנימית. אומנם גופה היה קפוא במקום ולא היו סממנים שיעידו על
כך, אבל עיניה שהיו גדולות וירוקות העידו על חוסר שלווה והמון
חום אנושי. המחשבות שלי שינו כיוון ונקטעו כאשר מאחורי הווילון
יצא איש מבוגר משתנק לתוך ממחטה משובצת. פחדתי שהיא תכנס
אחריו, אבל הגברת המבוגרת שלידה עטה פנימה והותירה את המושב
פנוי. זזתי בכיסא שלי כאילו חורק הוא ומהווה סכנה לישיבה
ועברתי לשבת לצידה. ציפיתי לתגובה מסוימת ממנה, אך אפילו לא
תזזית של עיניה הופנתה. מאוכזב המשכתי לחפש את התנוחה בכיסא
החדש שהיה פחות נוח מקודמו. לפתע היא קמה ויצאה במהירות. לקח
לי דקה להתעשת ואז לצאת בעקבותיה. בחוץ הנוף כבר הספיק להשתנות
לשקיעה רחבה שמרעיפה חיבוק אדמדם על ההרים שחובקים את האיזור.
היא ישבה שם על אחת האבנים הגדולות  שהיוו את גדר הבית. תוך
שאני מתקרב אליה היא מחטטת בעצבנות בתיק שלה. כדי להראות עסוקה
או כך לפחות חשבתי.. עד שהיא שלפה תרסיס גז וריססה את פניי
באופן שלא ישאיר מקום לטעות. התמוטטתי נחנק ודומע כאשר גופי
נותן דרור לכל נוזל בעיניי, באפי ובפי.  נוכח המראה המרוסק שלי
על האדמה היא מהרה להוציא מטפחת ירוקה כעיניה, לפחות לפי מה
שיכלתי לראות אותו הרגע ולנגב את פניי תוך שהיא משרבבת  בפייה
אמר וחזור כמה היא מצטערת ושלא התכוונה.. פשוט הפתעתי
אותה...כך טענה. אט אט קמתי מחודש מלוכלך מעפר שדבק בבגדי
ובשערי והתנדנדתי לכיוון הברז הניצב בגינה. רטוב  ובעינים
דומעות עדין התישבתי על האבן שממנה יצאה ההתקפה והיא ישובה
לידי. ממשיכה לשרבב מילות סליחה ולדרוש בשלומי. כל הרגשת כאב
שהיתה אמורה להשאר נפוגה כאשר ליטפה את פני בידה העדינה תוך
שהירוקות הגדולות מתבוננות לתוך החומות הרגילות שלי.  הרגעתי
אותה כשאמרתי שאני מרגיש טוב ושהכל בסדר. היתה שתיקה מביכה
ואחריה בו זמנית נסינו לשאול שאלה. אחרי משחק ילדותי וקצר של
את קודם, אתה קודם. שאלתי מה מעשיה בבית הרבן. שוב שתיקה.. אך
הפעם שתיקה של מבושה. הירוקות הגדולות התחילו להרטב ועכשיו
היתה זו תורה של ידי שהיתה עדיין קרה ממי הברז להרגיע. היא
ציינה שהיא אוכזבה פעם אחרי פעם ולכן היא שם.
בגלל הסיבה הרפואית שלי הנחתי שהיא מאוכזבת מהרפואה המודרנית
כמו מרבית מבקרי הרבן גרונר ולא דרשתי בנושא. הסברתי מדוע אני
שם ואז חלה תפנית טובה בשיחה והחלנו לשוחח על חלומות ושאיפות.
היא היתה דוגמנית ולרוב היא עסוקה בחוץ לארץ בעבודתה. דברנו
ארוכות עד אשר חשך  ושעות הקבלה תמו.  ירדנו יחדיו מטה אל עבר
הכביש שם החנינו את המכוניות, החלפנו פרטים וקבענו לשוב
ולהפגש.
עברו ימים והחלטתי להתקשר לבדוק לשלומה... הקו נותר ללא עונה.
ניסתי שוב אך ללא הצלחה. גיליתי שאין לי עניין בבתי ויצאתי
לנהוג ברחובות העיר בכדי להפריח את השעמום.  נסעתי דרך הגן
ושדרת העצים שכן השנה היתה בעיצומו של הסתיו והעצים פיזרו
והשילו עליהם ביופי מרהיב  אשר דמה לאנשים קטנים שקופצים מן
השמים. המשכתי בנסיעה לעבר שכונות היוקרה הגבוהות. אחרי הפנייה
לים ראיתי הרבה אורות כחולים ואדומים.. החנתי את הרכב והלכתי
לראות את שקרה. היתה התקהלות רבה בשולי הצוק כאשר אנשי רפואה
ושיטור מונעים מהקהל להתקרב לקצה. לא הבנתי את המתרחש, ששמעתי
זקנה בחלוק בית אומרת לבעלה "חבל כל כך, אני לא מבינה למה..כל
כך יפה" כן באמת חבל,ענה הבעל, היו לה עינים ירוקות וגדולות
יפה של ממש , כנראה התאכזבה.