יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שאני יוצא למסע, מסע שבסופו אני
יגיע למקום שלא הכרתי, משהו חדש ואני לא מדבר על מקום כמו פינה
שלא הכרתי ברחוב בן צבי.
כבר נמאס כל הזמן להיות באותו המקום בלי לחדש, בלי ריגושים
ובלי שינוי.
ארזתי כמה דברים בתיק גב ויצאתי לדרכי, בלי שום מושג לאן.
אחרי כמה ימים של חיפושים הגעתי למקום בו הכל חשוך, אין בו
אפילו טיפת אור, למקום הזה קראו חושכלנדיה.
זה היה מקום מדהים ובכלל הכניסה לתוך חושכלנדיה היתה מדהימה.
הלכתי ולפתע נהיה קו חושך וכשאתה עובר אותו ונכנס לתוך השטח
הכל נהיה חשוך.
אני אהבתי את חושכלנדיה כי זה היה מקום מיוחד, לא היה במקום
הזה ערך לחיצוניות אלה רק לפנימיות.
לא הייתה מתלהב ממשקה מסוים בגלל שהוא בצבע ירוק זוהר ויש לו
עטיפה כתומה, לערכים הללו לא היה ערך בחושכלנדיה, החשוב היה
הטעם.
אבל במקום כמו חושכלנדיה אתה יכול להתבלבל במהירות, בגלל שאתה
לא יכול לזהות אנשים לפי מראה, אלה לפי הקול, לפי התחושה של
הגוף שלהם וכדומה, ולאחד חדש כמוני זה היה קשה להתרגל.
חושכלנדיה היה מוקם שמבוסס על אהבה ועל רגש, ולמרות שהיו רגעים
שהרגשתי כמו בחורה, אהבתי את זה!
ילידי חושכלנדיה יכלו לזהות את חבריהם הכי טובים ע"פ הקול,
הריח ואפילו ע"פ שמיעה של תזוזת הרגליים שלהם.
אני חושב שאם כל העולם היה נמצא בתוך מקום כמו חושכלנידה העולם
היה מקום טוב יותר מאושר יותר.
הטוב בחושכלנדיה היה שזה היה מקום שבו אני יכול לפגוש בחורה,
להנות איתה, לשכב איתה וכ"ו ובסוף לא לפגוש אותה יותר בחיי
למרות שיכול להיות שהיא השכנה שלי.
חושכלנדיה פטרה אותי מכל כך הרבה דאגות מכיוון שהיא נתנה לי את
האפשרות לפעול לפי מה שאני באמת אוהב ולא לפי הטעם שלי בערכים
חיצוניים.
אני חושב שמסע שלי היה הצלחה, אני מרגיש שכבשתי, שהצלחתי,
שמצאתי משהו שהוא מעבר לגבול החיצוניות אבל בכל זאת איך אפשר
לוותר על מראה של כוסית עם חצאית ומחשוף ענק שעוברת לידך
ברחוב?