זה היה יום קר. אחד מהימים הכי קרים שאני זוכר. לא היה גשום,
השמיים בקושי היו מעוננים, אבל האוויר היה קר. קור מקפיא
ומרושע כזה, שגורם לך להרגיש בודד. שגורם לך לרצות ללכת אל
האדם שאתה אוהב, ולחבק אותו.
באותו יום, כמו בכל פעם, היא באה אל האדם שהיא אוהבת. אבל היא
לא חיבקה אותו. היא הגיעה מוקדם, לא הרבה אחריי, וניכר בפניה
שהיא לא ישנה הרבה בלילה. אולי בכלל לא. כרגיל, ליוויתי אותה
בעיניי תוך כדי שהלכה אליו. כרגיל, כשעברה לידי היא חייכה אליי
חיוך מנומס ועצוב והנידה בראשה וכרגיל הנדתי בחזרה. כרגיל,
המשכתי לבהות בגבה אחרי שעברה אותי, וכרגיל, למרות שכל כך
רציתי, משהו עצר בעדי מלגשת אליה, להגיד לה מילה חמה, לחבק
אותה.
היא הגיעה אל חלקת הקבר והתיישבה על הרצפה, נשענת על המצבה של
הקבר מאחוריה. היא חייכה אליו, הוציאה מתיק היד שלה פרח בודד,
והניחה אותו על הקבר. היא המתינה מספר שניות לפני שעזבה את
הפרח, ואז ליטפה בעדינות בלתי נסבלת את האבן הקרה עד שידה חזרה
לחיקה. לאחר מכן היא הדליקה סיגריה והתחילה בשיחה היומית.
ההתנהגות הזאת שלה לעולם לא חדלה להדהים אותי. מישהו שהיה
מסתכל עליה בזווית כזאת כך שהיה רואה רק אותה ולא את מה שנמצא
מלפניה, היה בטוח שהיא משוחחת עם אדם חי, ולא עם קבר. היא
הייתה מדברת בטבעיות, עם תנועות ידיים מתונות, עם הבעות פנים.
לפעמים הייתה ממתינה בין משפטים, כאילו שהיא מחכה לתשובה ממנו.
תהיתי לא פעם אם היא באמת חושבת שהוא עונה לה. אם היא הייתה לא
שפויה, זאת הייתה אי-השפיות המקסימה ביותר שראיתי בחיי.
הרוח התגברה ואיתה גם הקור. היא חיבקה את הרגליים שלה, מנסה
להתכווץ, להגן על עצמה מפני הרוח. היה לי תנור חשמלי בתוך
הביתן הקטן שלי והיה נעים בפנים, אבל סבלתי רק מלראות אותה שם
בחוץ. בסוף לקחתי שמיכת צמר עבה ששמרתי איתי בחורף ויצאתי
מהביתן. הלכתי לכיוונה בחשש, מנסה לוודא שהיא תשמע שאני מגיע.
כל כך פחדתי להפריע לה, להבהיל אותה. היא לא הביטה לאחור גם
כשהייתי ממש לידה. בלי מילים, התכופפתי ועטפתי את השמיכה
מסביבה, בעדינות רבה ככל שיכולתי, והנחתי את ידי על כתפה. בלי
להביט בי אפילו, היא הושיטה את ידה השמאלית מעבר לכתפה ואחזה
בידי. הלב שלי החסיר פעימה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא נגעה
בי. היו כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לה, כל כך הרבה שרציתי
לעשות לה, אבל לא עשיתי דבר. פשוט נשארנו כך מספר דקות, או
אולי מספר שנים, וכשהיא עזבה את ידי קמתי וחזרתי לביתן שלי.
אחר כך, כשהיא הלכה, יצאתי שוב וחזרתי אל הקבר. בהיתי בשם
שחרוט על המצבה דקות ארוכות.
לפעמים, אני חושב שהייתי מוכן להתחלף איתו.

ראיתי אותה לראשונה, כמובן, בהלוויה. באותו זמן כבר עבדתי שם
מספר חודשים, והלוויות היו דבר שבשגרה בשבילי. הייתי רגיל
לבכי, לחיבוקים הכואבים, לנאומים המרגשים או הקשים, לתפילות
ולכל השאר. הפכתי את עצמי לחלק מהרקע, כמו המצבות והעצים,
משתדל שלא להתערב בכל הכאב והעצב מסביבי. בשבילי, זו בסך הכל
הייתה עבודה.
עד שראיתי אותה.
ברגע הראשון שראיתי אותה הזדעזעתי. הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר.
כבר ראיתי הרבה בחורות יפות ואבלות, אבל היא פשוט הייתה שונה.
היא לא הייתה שייכת לשם. היה בה משהו שפשוט עמד בניגוד מוחלט
לבית קברות שבו עמדה. השיער האדמוני שלה, היציבה הגאה שלה,
תווי הפנים שלה, כל דבר בה פשוט זעק חיים, שמחה, אנרגיה.
הרגשתי שמישהי כמוה לא צריכה להיות במקום כזה.
היא עמדה קרוב לקבר, במקום בו עומדים בני משפחה והחברים
הקרובים ביותר, מחובקת ע"י מי שהתברר לי היה אחיו של המנוח.
היא לא בכתה, ולא דיברה, ועל פניה רק היה מבט קפוא של הלם. אני
התקרבתי בזהירות אל האזור, מנסה להציץ בה מבעד לחומה של אנשים
שעמדו מסביב לקבר. הקשבתי לדברים שנשאו חברים ובני משפחה, והם
לא היו שונים מהרגיל. הוא היה אדם טוב, בן טוב, חבר טוב, תלמיד
טוב, לוחם טוב. נהרג בתאונה טיפשית שלא הייתה צריכה לקרות,
ושקטעה חיים יפים יותר מדיי מוקדם. חיכיתי לרגע שהמיקרופון
יועבר אליה, רציתי לשמוע מה יש לה לומר עליו, איך היא הכירה
אותו, (וגם פשוט לשמוע את הקול שלה), אבל היא לא דיברה. היא
פשוט נשארה שם עד תום ההלוויה ואז עזבה יחד עם המשפחה
והחברים.
מאוחר יותר באותו יום, אחרי כיסוי הקבר, היא הגיעה שוב, לבדה.
היא הלכה אל הקבר שלו, ופיזרה בידיה מעט מהאדמה שכיסתה אותו.
אז היא הוציאה מהתיק מכתב, והניחה אותו בבור הזעיר שחפרה,
ולבסוף כיסתה אותו בעפר. אחר כך היא עמדה שם ובכתה בשקט מספר
דקות, ואז עזבה.
חמש פעמים כמעט שניגשתי אל הקבר והוצאתי את אותו מכתב. חמש
פעמים עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אני יודע שאם הייתי קורא את
המכתב, לעולם לא הייתי סולח לעצמי. אבל לפעמים, אני לא סולח
לעצמי על שלא עשיתי את זה.

בטקס יום השלושים למותו היא לא הייתה. זה מאוד הפתיע אותי,
במיוחד לאחר שבימים מאז ההלוויה היא הגיעה כמעט כל יום לבקר.
כשהיא הגיעה שוב לבדה, מאוחר יותר, הבנתי. היא רצתה להיות שם
לבד. להתאבל עליו לבד. היא לא רצתה להפוך את הכאב שלה לחלק
מכאב קולקטיבי של כל מי שהכיר אותו. היא אהבה אותו בדרכה שלה,
והיא רצתה להתאבל עליו בדרכה שלה. בני המשפחה והחברים האחרים
בוודאי לא ידעו שהיא הגיעה לבדה לקבר. הם בטח חשבו שהיא שכחה,
התגברה מהר, שכבר לא אכפת לה ממנו. אולי שהיא בכלל מעולם לא
אהבה אותו. אני גם מנחש שלה לא היה אכפת. היא הייתה שם בשבילו,
לא בשבילם. מבחינתי, זו המחווה היפה ביותר שאפשר לעשות לאדם
אחרי מותו.

הימים עברו. אנשים מתו, אנשים נקברו. אנשים התאבלו, אנשים
המשיכו בחייהם. והיא המשיכה לבוא. לפעמים הייתה מגיעה שבעה
ימים בשבוע. לפעמים לא ראיתי אותה שבועיים ברציפות. לפעמים היא
הגיעה בידיים ריקות. לפעמים הביאה איתה פרח, או זר שלם, או
קישוט אחר כלשהו להניח על הקבר. לפעמים היא הייתה יושבת ומדברת
איתו, מחייכת, לעיתים אפילו מראה לו תמונות שהביאה איתה, או
מקריאה לו קטעים מספר או עיתון. לפעמים היא הייתה רק עומדת שם
ובוכה את הבכי השקט הזה שלה. הבכי שתמיד גרם לי כל כך לרצות
ללכת ולחבק אותה. בירור קצר עם ליאוניד, שעובד במשמרת ערב,
גילה שהיא מגיעה לפעמים גם בערבים, אבל רק לעיתים רחוקות.
ניסיתי ללמוד עליה, לנחש עליה דברים לפי הזמנים שבהם הגיעה,
תדירות הביקורים שלה, אפילו הבגדים שלבשה. מעולם לא העזתי
לשאול אותה על עצמה.
תוך זמן קצר התפתחה בינינו מין שיגרה ידידותית. השביל שהוביל
אל הקבר שלו עבר בסמוך לביתן שלי, וכשעברה לידי הייתה מחייכת,
מנידה בראשה ולפעמים אומרת שלום. גם כשהייתי עסוק בתחזוקה או
ניקיון בשטח בית הקברות, או סתם מטייל, הייתי עובר לידה, כאילו
באקראי, ומברך אותה לשלום. לפעמים הייתי מציע לה כוס מים בימים
חמים. עם הזמן, אחרי שהיא התרגלה לנוכחות שלי שם ואני העמדתי
פנים שהתרגלתי לנוכחות שלה, היינו עושים לפעמים שיחות חולין
קצרצרות, על מזג האוויר, או המצב, או ספורט או קולנוע או כל
דבר טיפשי אחר. אבל אף פעם לא עליה, ועליו. פחדתי לשאול. אני
גם לא חושב שהיא הייתה רוצה לענות.
בפעמים אחרות הייתי יושב בביתן שלי ובוהה בה מבעד לחלון.
לעיתים קרובות הצטערתי על כך שאני לא מסוגל לקרוא שפתיים. תמיד
הייתי שומר על ריחוק מוחלט מהאבלים והמבקרים, זאת הייתה העבודה
שלי, וזה היה גם הדבר האנושי לעשות, אבל במקרה שלה, לא יכולתי
לשלוט בזה. היא ריתקה אותי.

ואז יום אחד היא הפסיקה לבוא. אני לא זוכר בדיוק מתי שמתי לב
לזה, כי הרי הביקורים שלה אף פעם לא היו קבועים, אבל מתישהו
הבנתי שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותה. כשהימים עברו הבנתי שאני
גם כנראה כבר לא אראה. זה היה טבעי לגמרי, זה קרה לכולם, ובדרך
כלל הרבה יותר מוקדם. יש גבול לכמה זמן אפשר להיקשר לאדם מת.
אבל איכשהו חשבתי שאיתה זה יהיה שונה. שהיא תמשיך לבוא לנצח,
ושהיא תהיה שם הרבה אחריי. אמרתי לעצמי שזה טוב שהיא הלכה,
שאני שמח בשבילה שהיא ממשיכה בחייה ושעכשיו אני אוכל להפסיק עם
האובססיה הטיפשית הזאת. אבל בכל זאת, הרגשתי כאילו איבדתי
מישהי מאוד קרובה לי.
דאגתי בתשומת לב מיוחדת לאזור הקבר שלו, דאגתי שיהיה נקי
ומטופח, רק למקרה שהיא תחזור. רציתי שהיא תדע שלא שכחתי אותה.

אחרי כמה חודשים ראיתי אותה שוב. חזרתי מהסיבוב הרגיל שלי
ובדרך לביתן ראיתי אותה עומדת ליד הקבר. היא נראתה מבוגרת
יותר. עצובה יותר. והיא שוב בכתה. הפעם בכי חזק, מריר, בכי של
מישהי שבאמת סובלת. היא הסתובבה אליי לפתע, והביטה בי בעיניים
אומללות.
"ניסיתי. באמת שניסיתי", היא אמרה בקול רועד. "ואני יודעת שזה
מה שהוא היה רוצה. אבל אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה!".
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חזק. הכי חזק שיכולתי. אולי בשבילי
יותר מאשר בשבילה. נתתי לדמעות שלה להימרח לי על הכתף. ספגתי
לתוכי את קול הבכי החנוק שלה. ניסיתי להגיד לה דרך החיבוק כמה
שהתגעגעתי אליה, וכמה שאני דואג לה ורוצה שיהיה לה טוב. אני
מקווה שהיא הבינה. אחרי זמן קצר מדיי היא התרחקה ממני בעדינות,
והביטה לי בעיניים.
"תודה", היא אמרה, כל כך בשקט שכמעט לא שמעתי אותה, ואז
הסתובבה ועזבה את המקום. המשכתי לעמוד שם לבד, עם ידיים
בכיסים, מביט בעצב על שער הכניסה ומצפה שהיא תחזור ותחבק אותי
שוב.
בסוף ויתרתי.
כשחזרתי לביתן שלי והסתכלתי בלוח הזמנים, ראיתי ששבוע הבא יהיה
יום השנה למוות שלו.

למחרת הגעתי בשעה הרגילה. כשפתחתי את השער, הבחנתי בה מרחוק,
דמות מכווצת שוכבת מול הקבר שלו. כנראה שהיא נרדמה. תהיתי אם
זו הפעם הראשונה שהיא הגיעה באמצע הלילה. לא היה קשה לעבור את
הגדר אם באמת רצית, אבל מי כבר ינסה לפרוץ לבית קברות?
ניגשתי אליה כדי להעיר אותה. די היה להביט בה לשנייה אחת כדי
לראות שהיא מתה. אני לא יכול להסביר מה היה ניצוץ החיים שהיה
לה בעיניים תמיד, אבל אני יכול לומר בוודאות שבאותו רגע הוא
כבר לא היה שם. היא הייתה עטופה באותה שמיכה שאני נתתי לה.
הרמתי אותה בעדינות, כמו ילדה קטנה וישנה שמובילים למיטה,
ולקחתי אותה לביתן שלי. אולי איפושהו  בתוכי ידעתי שזה יקרה.
אולי לא ניסיתי למנוע את זה כי ידעתי שאני לא יכול. אולי אני
סתם אידיוט שעוסק בהשערות שכבר לא משנות עכשיו.
נכנסתי לביתן והנחתי אותה על המיטה המתקפלת שלי. עכשיו, לא היה
שום מקום שנראתה יותר שייכת אליו מאשר הבית קברות הזה. זה יהיה
הבית שלה, ואני אטפל בה.
הורדתי מעליה את השמיכה, ואז כיסיתי אותה שוב, שיהיה לה יותר
נוח. אחר כך עמדתי שם ובכיתי בשקט מספר דקות, ואז התקשרתי
למשטרה.