בדיוק לפני שלוש שנים. חזרנו מטיול משפחתי, לסכם את חופש
חנוכה.
התקשרתי אליו. הוא נשמע לי די מרוצה.רצה לדבר איתי אבל "לא
עכשיו, בהמשך השבוע".
הרגשתי שמשהו שונה עומד לקרות, ודחקתי בו לספר לי באותו היום.
הוא די התחמק מן העניין, אך לבסוף העיז- וסיפר.
הייתה שתיקה.
התקשרתי ליערית. היא אמרה שזה לא הגיוני, שהוא עוזב אותי
עכשיו, אחרי שאנחנו כבר חצי שנה בייחד, ועוד בגלל סיבה מטומטמת
כזו..בגלל המרחק.
"מה, פתאום עכשיו זה התחיל להפריע לו? חכי לי על הקו, אני
מתקשרת אליו".
את תוכן השיחה לא אדע לעולם,כי אני כבר לא מדברת עם יערית,
ומיכאל? הוא בכלל בעולם אחר עכשיו.
מה שאני כן יודעת, שאותו לילה שינה לי את החיים, מקצה עד קצה.

את הלילה הזה אני לא אשכח לעולם. לא נרדמתי אז, וגם הרבה לילות
אחר כך.
אחרי חודש, שהבנתי שאני צריכה להתחיל להתגבר עליו, שידכתי בינו
לבין זו שאהב, ובגללה נפרד ממני.
הם לא החזיקו הרבה זמן מעמד, חודש מקסימום, אבל מה זה כבר
משנה.. העיקר שהוא היה מאושר, שקיבל את מה שרצה, לא?
בינתיים אני מצאתי לי את השביל החוצה, מהחור השחור ההוא, מיכאל
התחיל לעשן פקטים של סיגריות , נשר מהלימודים
ומהדמות המקסימה ההיא, נשאר בשבילי רק זכרון אחד- דיסק של
פורטי סחרוף.

היום, אחרי שלוש שנים, הצלחתי סוף סוף לשכוח, כמו שכל כך רציתי
אז. הגעתי למסקנה, שאהבה חייבת להיות הדדית, ולא צבועה.
שאהבה ראשונה היא תמיד אהבה נכזבת, ואם אתם מכירים מישהו שאצלו
זה לא ככה- אשמח להכיר אותו.