מכתב בבקבוק, השיר שמתנגן עכשיו בפאב.
אני נמצאת במאורת האלכוהול של כל האנשים הטובים של תל אביב.
הפאב ריק, רק אני והמוזיקה והאלכוהול ואני, אפילו הדי ג'י כבר
שם את השירים למרותי, אני כל כך שתויה וזה כל כך טוב כי כשאני
שיכורה אני כותבת ואומרת באמת, הכל אמת. אני אוהבת אותך אהוב
נושן שלי, אתה שונא כל נקבובית בי.
זה נורא כואב. כשאני פיכחת אני בכלל לא חושבת על זה, אולי מה
שמחבר אותי אליך זה האלכוהול.
המון ממנו זורם עכשיו בדם שלי, כמוך, אתה זורם בעורקים שלי.
עוד שלוק מהמשקה, זריקת אלכוהול ישר לוריד, ואני מתגעגעת,
אולי לאהבה עצמה, אולי אליך אהוב נושן שלי, אני רואה כל כך
הרבה, אני יודעת כל כך הרבה אני עצמי, מבפנים ואולי רק מבפנים
אני המון. ואתה, כמה זילזול אתה חש אלי, אתה אפילו לא יודע כמה
שהאהבה העצומה שלי אליך היא שהרסה הכל. לו רק אהבתי אותך פחות
עוד היית שלי, למה לא אהבתי אותך פחות אני מייסרת את עצמי יום
יום. אני הרבה יותר ממה שאתה חושב, אני המון, אבל אף אחד לא
נשאר מספיק זמן כדי לגלות שלא אני ולא אתה זה אלכוהול, גם אתה
לא נשארת.
הרי אנחנו סתם בורחים לשם, זוהי בריחה נהדרת אהוב שלי, אני
מתגעגעת לחיבוק, אני כל כך רוצה שיחבקו אותי, שינשקו אותי,
שיאהבו אותי, אני רוצה תשומת לב, אהבה או אפילו רק חיבה
פשוטה.
ואתה היית ואתה עדיין הכל. וכל הגברים שסובבים אותי, הם כלום,
הם לא מגיעים לקרסולייך, ואתה, אתה לא היית הכי טוב אלי, ולא
עשית הכל על מנת לעשותני מאושרת, לא עשית אפילו מעט אבל אני
עדיין רוצה רק אותך. ולפעמים אני מרגישה כאילו אני כמו כלב
מסור ושאפילו שתחריב את עולמי עדיין אחזור אליך, ארדוף אחריך
שתהיה שלי, ואז אני רואה כמה בעצם למרות כל הסבל שגרמת לי בכל
זאת גם עשית לי טוב, עשית אותי הכי מאושרת שהייתי אי פעם
מהסיבה הפשוטה שהייתה בתודעתי המחשבה שאתה שלי, ליאור שלי,
אהוב שלי,
רק לחבק אותך, רק נשיקה קטנה, ממך.