מעבר לשמש העולה, בתוך לב ליבו של הכלום
יושבת ילדה, יושבת לבדה, ומחכה.

אי שם למעלה, בין ענן לשמיים, נמצאת תקוותה
ומי יודע, מי ידע, אולי באחד מן הימים, יתחברו הילדה והתקווה.

מעבר לשמש העולה, נמצאים השמיים,
ומעבר לשמיים נמצאת האהבה,
ומעבר לאהבה, נמצאת הילדה.
יושבת לבדה, ועדיין מחכה,
מסתכלת על הכלום. מסתכלת ובוכה.

בואי אליי ילדה,
בואי לנוח מן הצעקה והשתיקה,
בואי לנוח בתוכי,
בואי ונישן יחד, ילדה יקרה.

וכשנקום, נמשיך לחפש.
ומי יודע, מי ידע,
אולי ביום מן הימים, גם נמצא...