השעה מאוחרת.
אני יושבת מול השולחן, הראש נוטה ליפול עליו.
הראיה מטושטשת.
מה לעשות, ככה זה אחרי 4 פחיות של בירה...
אני יושבת ושומעת דיון שאותו רק אני שומעת.
נושא הדיון מתקיים בין שני שדים קטנים.
אחד יושב על כתף ימין, והשני על שמאל.
לא מדובר כאן במלאך ושדון רע, אלה פשוט בשני שדונים קטנים.
הם לא מנסים לשכנע אותי מה לעשות, אלה רק עורכים דיון בקשר
לעתיד לבוא.
נושא הדיון הוא החיים שלי.
אבל רק אני מסוגלת לבחור, למרות שכרגע אני משמשת רק כמאזינה.
אחד מהשדונים אומר: "לא נראה לי שבאמת יהיה לה אומץ לעשות את
זה, היא תמשיך לחיות ככה, לא משנה כמה רע יהיה לה...תמיד ידעתי
שהיא חלשת אופי".
אני מנסה להגיד לו שהוא טועה, אני לא חלשת אופי, זה אבא שלי,
ולמרות כל הדברים שהוא עושה לי אני פשוט לא יכולה לקום ולעשות
את זה, אבל הם לא שומעים אותי, או שהם סתם מתעלמים...
אני גרה עם אבא לבד כבר 10 שנים, מאז שאמא מתה.
אבא אמר לי שזה היה סרטן.
אני לא כל כך זוכרת את זה כי זה היה כשהייתי רק בת 6...אבל אני
זוכרת שהיא הייתה אישה נוקשה, אבל היא אהבה אותי בדרך שלה, ככה
אני לפחות מקווה.
אבל מאז שאמא מתה אבא שלי כבר לא אותו אדם.
הוא התחיל לשתות, ונעשה אלים, וכן גם כלפי...
עכשו כשאני כבר כמעט בת 16 הוא החלט שהתפקיד שלי זה למלא את
אחזקת הבית, במקום אמא שלי, וזה קשה... ו גם כשהוא מוצא משהו
שלא ממש מוצא חן בעניו...טוב עדיף שאני יברח כמה שיותר
רחוק...
אחרי שנה של תרוצים לאנשים כמו "נפלתי במדרגות", "זה כוויה"
ושתי פעמים שהתאשפזתי בבית חולים עם תפרים והכל... והפחד הבלתי
פוסק שלאבא היה יום רע בעבודה, שהוא שיכור, או שסתם בא לו
להרביץ לי בלי שום סיבה מתחיל להמאס עלי.
אז כדי לא לזכור יותר מה קורה איתי, ככה גם אני התחלתי לשתות.
ועכשו השדונים האלה עורכים דיון מקיף על האופי שלי, ומה אני
יעשה בנידון למכות שאני מקבלת כל יום "באהבה" רבה מאבאל'ה.
היום היה בכלל נורא...הוא פוטר מהעבודה בגלל שהיה שיכור, ועל
מי הוא ישחרר את כל העצבים אם לא עלי?...
אני מתבוננת בסימנים הכחולים שמעטרים כמעט כל חלק בגוף
שלי...חלק מהיום, וחלק מלפני כמה ימים.
כל הזמן אני חייבת ללבוש בגדים ארוכים, חולצות גולף, ולפעמים
משקפי שמש...
וזה לא שלא ניסיתי להתלונן, פשוט אף אחד במשטרה לא שם זין על
אף אחד, ובמיוחד לא על נערה צעירה, רק אכפת להם לעצור ילדים
שלוקחים סמים, או למצוא כל מיני מעלימי מס...אז כנראה שאין לי
מה לעשות אלה רק להמשיך לסבול.
מה לעשות האלימות במשפחה היא לא בעדיפות הראשונה שלהם...
אני שומעת את אחד השדים אומר "כן, צדקת, היא תמשיך לסבול, תמיד
היא הייתה מהוותרנים, היא תמיד תתן שידרכו עליה".
ניסיתי להגיד להם שאני לא ככה, אבל הם לא הקשיבו לי, והקולות
המשיכו לרדוף אותי...
לבסוף רק כדי להשתיק אותם, קמתי, לקחתי סכין קצבים מהמטבח,
ואחרי כמה דקות הראש של אבאל'ה היה במרחק של משהו כמו מטר
מהגוף שלו.
הלכתי לראות טלביזיה, עם חיוך מרוצה על הפנים.
לפני שנרדמתי המחשבה האחרונה שעברה לי במוח הייתה: הפעם לא ממש
נראה לי שאנשים יהיו יכולים להגיד שזה סרטן...כי לא ממש ראיתי
אנשים שמתו מזה בלי ראש...