הלכתי. קופא. חושב על הערב שהיה יכול להיות התחלה והפך לאסון.
אסון, פשוט אסון. בתחילה אספתי אותה מהבית, בטרנטה החדשה שלי.
סוברו שמונים ושתיים. כסופה, חלודה פה ושם, אבל עושה את העבודה
כמו שצריך. היא שנאה אותה, את המושבים החומים, המרופטים קצת.
סלחתי לה על זה. פירסט דייט. אולי היא שונה. תכננתי ללכת לסרט
ואז לשבת אכול ו/או לשתות משהו.
הסרט דווקא הלך בסדר. לא שלחתי מבטים כמעט. ולא ידיים. הסרט
היה נחמד מינוס. מין קומדיה רומנטית קיטשית נוסח הוליווד.
הייתי מעדיף משהו אחר. אבל, פירסט דייט. אחרי הסרט, הלכנו
לאכול. היא נגעלה מהבירה שהזמנתי והזמינה שוקו עם הרבה קצפת,
שנזלה כל הזמן. כל הזמן שניסיתי ליצור שיחה עמוקה יותר ממבטים
מתחמקים וצחקוקים, עיני גלשו לאודם שנמרח על שפתיה ואל המחשוף
העמוק והלא לעניין בכלל שלבשה.
סיימנו את הערב בעשר וחצי, מוקדם יחסית. אמרתי שאני צריך לקום
מחר מוקדם, לעבודה. בולשיט. רציתי רק להיות לבד. שוב.
היה מוזר ללכת ברחובות. כלכך הרבה זמן עבר מאז שהלכתי ברחובות,
לבדי. חשתי שאני לופת עדיין את מפתחות המכונית, ותחבתי אותם
לכיס.
איזה בזבוז של ערב, פשוט בזבוז. ניסיתי לחשוב מה אני אעשה מחר.
מחרתיים. שבוע הבא. אין שום דבר לצפות לו. רק עוד ימים של
שגרה. בילוי עם החבר'ה פעם בשבוע. בירות, ביליארד, בלגנים...
בום. אחזתי בראשי הכואב. נתקעתי במישהו בלי לשים לב. פנים
קטנות ואדומות הציצו אלי מתחת לכובע גרב אפור כהה. עינים
גדולות, אף קטן, תינוקי. העיניים אמרו סליחה ואז הושפלו
למדרכה. שמעתי מלמול כלשהו, משהו כמו התנצלות מהוסה. לא כעסתי
בכלל. דמות קטנה עטופה במעיל גדול. מפלסת דרכה בין אנשים
גבוהים.
הבטתי גם אני לרצפה, לרגע אחד. משהו היה מוטל שם.
ארנק. פתחתי אותו ומתוכו ניבטו אלי פניה הצוחקות, עיניה מוארות
ובורקות, חיוכה לבן ושמשי, לחייה ורודות. הרמתי ראשי. היה קצת
קשה לאתרה, אך תפסתי אותה לפני שברחה לי.
" איבדת משהו?" שאלתי- אמרתי והושטתי לה את הארנק.
ידיה קטנות וחוורות, כחולות קצת מהקור. רציתי לעטוף אותן בידי
הגדולה. שוב מלמול. כנראה של תודה הפעם.
עוד מבט. חשתי שבוי. אבוד.