על האוטובוס עולה גברת שמנמנה עם סלים
מציגה חופשי-חודשי, מתיישבת לה בנחת, ומתחילה לזלול לה
מתוקים.
אחריה עולה סבא עם מקל
בעייפות מחפש לו מקום לשבת, מסתכל
נערה עם חצאית ארוכה, קמה ומפנה לו מקום ישיבה
לו חש טוב יותר, היה מודה לה בקול, לנערה האדיבה.
בצעדים עדינים הנערה פוסעת, לכיוון הספסלים האחרונים
האוטובוס כבר דוהר לתחנה הבאה, והעדינה נאחזת בחוזקה בעמודים.
בתחנה הבאה עולות להן במרץ שתי תלמידות-יסודי
ומציגות לנהג כרטיסיית-תלמיד מחוררת.
רק התיישבו הזאטוטות וכבר פוצחות הן בשיחה קולנית
על אירועי היום ועל המורה המפגרת.
אחריהן מגיע בחור צעיר, שהאמת שנראה קצת כמו בחורה
וזה כי היה לו שחור מרוח בעיניים, ושיער חלק ארוך נורא.
צמוד לליבו הוא אוחז את הגיטרה, אהובתו
ומזמזם לו עם הרדיו, שמתנגן לאיטו.
שוב נסגרות הדלתות והאוטובוס ממשיך במסלולו הקבוע
אותה הדרך, אותן תחנות, בהן מבקר יום יום בשבוע.
ואיש בגיל העמידה צועק לנהג שיעצור, מקים קצת מהומה
שוב שכח ללחוץ על ה"עצור", והנה פספס את התחנה.
הבאה בתור היא תיכוניסטית גבוהה עם גופייה צמודה
שמסובבת אליה כמה ראשים.
מקבלת מפקיד-המסע את העודף, מתיישבת
עם אחד הנערים מחליפה מבטים.
שוב עולים ויורדים ועולים אנשים
מבוגרים, בני-נוער, תינוקות וקשישים
חלקם בדרך לעבודה, חלקם שבים מקניות
חלקם אצים לשוב הבייתה, כדי לחרוש לבגרויות.
וחייל וחיילת עם מדים ירוקים
מתלחשים הם בשקט, צוחקים, מתנשקים
והנה התחנה בה האהובה יורדת,
והוא אומר לה שהוא אוהב אותה. ושהיא מיוחדת.
ומוישל'ה הקטן, מנצל את טוב-הלב של אימו
ומשליך מפיו בכוונה כל פעם את המוצץ.
וברדיו מתנגן לו שיר רגוע: "ארץ ישראל יפה..."
והאוטובוס מתפוצץ.