[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ריס שרגו
/
ואף אחד לא...

אלפי זוגות עיניים הביטו בי, וככל שהיום נמשך יותר ויותר זוגות
עיניים הביטו בי.
בשעות הצהרים המאוחרות, אפילו עשרות אלפי זוגות עיניים.
אף אחד מהם לא ראה אותי, כולם פשוט רפרפו במבטם עליי והמשיכו
הלאה.
כנראה שהעמוד הלפני-אחרון ב"ידיעות אחרונות" הוא לא משהו מסקרן
כל כך.
באמת, בילדותי תהיתי- מי קורא את מודעות האבל?
ועכשיו, השתוקקתי לזוג עיניים, רק זוג עיניים אחד, שיסתכל עליי
ויראה אותי. מעבר לשם, מעבר לפוזה, מעבר לריחוק.
היה זוג עיניים אחד- זוג עיניים כחולות כהות, מלאות חוכמה
ויופי. העיניים התעכבו לשניה על הדף, שניה מעבר לזמן שכל
האחרים הקדישו, התעכבו על הדף כאילו חיפשו אחר שם כלשהו.
כשהן חלפו עליי, רציתי שיישארו שם, לפחות עד שאמאס בהן.
נשמע רשרוש דפים.





במבט ראשון, קשה היה לראות את ההבדל.
במבט שני, העיניים היו קצת יותר אדומות בבקרים, קצוות הפה היו
נמוכים יותר והקול היה שקט יותר.
החיוכים לחברים נמוגו מהר יותר מקודם, אולי מהר מדי, והצחוק
היה מופנם יותר.
השוקו של הבוקר התחלף בקפה, ושעות החזרה הביתה התאחרו.
מזג האוויר התקרר.
#      #       #
"למה חשבת שהייתי מדוכאת בבוקר?" שאלתי חברה שלי כשקפצנו
לשירותים.
  "אה, כי היית מדוכאת?" היא הסתכלה עליי כאילו לקחתי סמים.
"לא,לא לזה התכוונתי, למה חשבת שאני... תני לי לנסח מחדש- בגלל
איזו סיבה לדעתך הייתי בדיכאון?" תיקנתי את עצמי, מקווה
שהבהרתי את כוונתי.
"אה, נו- פיזיקה."
"או, אוקיי."
"למה היית בדיכאון הבוקר?"
נו, פיזיקה."
חזרנו לכיתה.
#      #      #
הפנים נעשו חיוורות יותר, והשתיקות התארכו.
שאלות החברים נשארו ללא מענה, אך החברים נשארו נאמנים.
אבל הדיכאון הזה הלך וגבר, השתלט וגדל עד שנדמה שהיה גדול מדי
מכדי שאדם אחד יוכל להכילו לבד.
#      #      #
"איך הייתה המסיבה ביום שישי?" באה השאלה.
שתי שניות הפוגה. מעלים חיוך פלסטי על השפתיים.
"היה אחלה"- תשובה מופלצת- "נורא נהניתי."
הכנות בקולי לא יכלה לשכנע זבוב. עליה זה עבד.
אנחה. למה לטרוח?
#      #       #
והיו רגעים של שמחה, בהחלט היו- זר הפרחים ביום ההולדת, שהעלה
אודם על הלחיים, וקבלת אות ההצטיינות, שהחזיר את זוויות הפה
למקומן הטבעי והעלה חיוך שהגיע אפילו לעיניים, והנשיקה
הראשונה, שהשאירה את חותמה לזמן ארוך יותר משאפשר היה לצפות.
#       #      #
"אני לא אוהבת אותך."
#       #       #
והאמרות הנדושות- שמחר יום חדש, ושאף פעם לא מפסידים באמת עד
שמפסיקים לנסות.
ורציתי להאמין בהן, באמת שרציתי.
ואף אחד לא מתאבד בגלל שנכשל במתמטיקה.





"בפעם הבאה שאת מתעכבת ולא מודיעה לי, את יכולה להישאר שם
מצדי."

כנראה שכן עשיתי את זה בעבר, כי אני זוכרת ששמעתי את הנאום הזה
כבר. או שאולי זה היה בגרסה שונה מעט?
"אני לא מתכוונת לפתוח לך את הדלת. לצאת מהשמיכה בשלוש וחצי
זה יותר מדי. תיקחי אתך מפתח או שתישארי בחוץ."

ויש כמובן את הגרסה הישירה הרבה יותר-
"לכי לעזאזל."
והיה את הקטע עם הציונים. כשהראיתי לה את ה-90 שלי בספרות
והציון הגבוה בכיתה היה 92.
"90 זה לא טוב. את צריכה תמיד מעל 95. רק מעל 95."
סירבתי להתחיל ויכוח על זה בחצות וחצי אז פשוט פרשתי.
זמן מה אחר כך סיפרתי לה על ממוצע ה-92 שלי במתמטיקה. כבר
ידעתי שלא רצוי לספר לה על ציונים שמתחת ל-100, אבל היא ידעה
עד כמה קרעתי את התחת כל הסמסטר וכמה גאה הייתי כשקיבלתי
ציונים גבוהים. ונורא קיוויתי שהיא בכל זאת תהיה גאה בי, או
לפחות שתשמח, רק קצת.
סיפרתי לה על הממוצע. אמרתי לה שאני חיה עם זה ושגם היא
יכולה.
והיו כמה שניות של שתיקה, ונורא קיוויתי שאולי היא כן תשמח
איתי.
"92 זה לא מספיק גבוה."
הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת.
האובססיה שלי לציונים גבוהים נובעת מהעובדה הפשוטה בתכלית,
שאולי 95 במבחן לא יעלים את אי הרצון שלי לחזור הביתה בסוף
היום, אבל אולי הוא יקל עליו קצת.

ואף אחד לא מתאבד בגלל נכשל במתמטיקה.





אלפי זוגות עיניים הביטו בי, וככל שהיום נמשך יותר ויותר
זוגות עיניים הביטו בי.
בשעות הצהרים המאוחרות, אפילו עשרות אלפי זוגות עיניים.
אף אחד מהם לא ראה אותי, כולם פשוט רפרפו במבטם עליי והמשיכו
הלאה.
כנראה שהעמוד הלפני-אחרון ב"ידיעות אחרונות" הוא לא משהו מסקרן
כל כך.
באמת, בילדותי תהיתי- מי קורא את מודעות האבל?


ואף אחד לא מתאבד בגלל נכשל במתמטיקה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בזמנו, היה לי
סטרט-אפ של
משחטת עופות ללא
מגע יד אדם.

הכל היה מבוסס
על הרעיון של
לתפוס את
התרנגולת
מהרגליים, וככה
בתנועה סיבובית
מהירה המבוססת
על הכח
הצנטריפוגלי
היא היתה עפה אל
הסכין
ושלוק !!
קפד ראשו !!

העסק הלך אחרי
שלשה חודשים כי
התרנגולות למדו
להוריד את הראש
!






צפיחית בדבש
עסק לכפרות


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/02 21:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריס שרגו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה