יצאתי מהמלון לכיוון השדרה החמישית פינת ברודווי למסע קניות
יומי ושגרתי.
זה מס' חודשים שאני לא עובד.
זה לא שאני מחוסר עבודה חלילה, אלא מרוב החסכונות העצומים
שצברתי בשנים האחרונות, יכולתי להרשות לעצמי לקחת פסק זמן
בחיים, לטוס לניו יורק, לשכור חדר זמני במלון פנסלביניה בקומה
העשירית, חדר נחמד דווקא, בדיוק מה שאני צריך לתקופה הקרובה
והעיקר לברוח קצת מכל מה שהיה לי שם, בארץ.
היה לי רע?
קצת...
העבודה הפכה להיות יותר מדי שגרתית.
כל בוקר קמתי בשעה דיי מוקדמת, עדיין הפוך מהלילה שעברתי
(העניין המוזר אצלי הוא שאני לפעמים נרדם מוקדם אחרי יום
העבודה, לפעמים אפילו ב שמונה תשע בערב, אבל במקום להמשיך
ולישון עד הבוקר אני מתעורר בשלוש לפנות בוקר ולא יכול לישון
עוד...)
עוד תופעה אופיינית היא שאני מתייבש, כן, מתייבש תוך כדי שינה,
מרגיש שהנשימה נעצרת, שהפה מתייבש, שאני נחנק
(עוד משהו בלתי מוסבר וגם הרופאים לא מצאו לו פתרון...)
את התקופה שעברתי אני גם לא יכול להסביר
מעין אורח לרגע...
ככה נראה לי בכל אופן...
לא הרגשתי שאני משפיע על כל מני תהליכים, למרות שאנשים מסוימים
אמרו לי שבזכותי הם נחלצים מכל מני בעיות וטוב שאני כאן.
הרגשתי כמו סתם עוד מישהו שנמצא כאן סתם, הכל כל כך שגרתי, אז
יש פיגועים, ויש מצוקה כלכלית, אבל אני- אפטי לכל המצב הזה
(אולי בגלל מה שעברתי, אולי בגלל המקרה ההוא כל דבר אחר מתגמד
אל מול האסון הנורא ההוא שפקד אותי, אותנו)
הרגשה של לא שייך...
וכן, אם לא אהיה כאן אז אני לא אחסר לאף אחד.
ואז, באותו בוקר, קצת לפני ליל הסדר, השעון המעורר צלצל.
אני שונא את השעון המעורר הזה שכל בוקר מקפיץ אותי מהמיטה
וגורם לי לקום ממנה לעוד יום שיגרתי ומגעיל...
מי לעזזל המציא את השעון המעורר הזה??????
אבל היום, לא כמו בכל הימים, לא קמתי מהמיטה, לא יצאתי ממנה.
נשארתי לשכב תחת שמיכת הפוך, הרדיו גם הוא נדלק באופן אוטומטי
עם השיר המאוס משהו שמתנגן הרבה לאחרונה "דרכנו".
"לא קלה היא לא קלה דרכנו..."
משהו בשיר הזה הציק לי.
משהו בשיר הזה דיבר אלי, הוא דיבר אלי כי אני ידעתי באותה
בתקופה שהדרך שלי לא קלה, שעברתי כל כך הרבה בשנים האחרונות,
לא תמיד דברים טובים, בעיקר דברים כואבים ותמיד חיפשתי את
הדרכים לברוח.
אז לקח לי משהו כמו שעתיים!!! לצאת מהמיטה בהחלטה קיצונית
משהו.
התקשרתי אל סוכנת הנסיעות שדרכה טסתי לפני כשנה לחו"ל וביקשתי,
אפילו התחננתי, בפניה שתבדוק האם יש עוד היום כרטיס טיסה
לכיוון אחד לארה"ב (אני יודע שלוקח לזה זמן), אבל להפתעתי היה
מקום עוד באותו היום בטיסת חצות.
"למה אתה צריך את זה בכלל?" שאלה אותי אמי בקול משתנק.
שמעתי את הבכי בקול שלה. ראיתי אפילו בדמיוני את הדמעות
ששוטפות את עיניה.
"יש לך עבודה מסודרת, משכורת לא רעה, התחלת ללמוד, מקום לגור
בו.
תמצא לך מישהי, תתחתן, תתחיל את החיים שלך. למה אתה צריך את
כל זה?"
"השתגעת תגיד לי?" אבא שלי עם השאלות האופייניות לו והלא
הגיוניות.
תמיד הוא היה כזה. הוא לא ידע לדבר על נושאים מסוימים. ואם כבר
היה מדבר אז הוא היה עושה זאת, מפתח נושא מסוים ואז קוטע אותו
באמצע ולא יודע איך להמשיך אותו.
"טוב נראה כבר" או "נדבר אחר כך".
למה אי אפשר לסגור את הנושא אחת ולתמיד???
מועד הטיסה נקבע לשעת חצות באותו היום.
הגעתי לשדה התעופה כבר בשעה תשע.
לא יודע למה, אולי בגלל ההתרגשות, הרצון העז לעזוב ולברוח כמה
שיותר מהר.
לא הודעתי לאף אחד.
נפרדתי מהורי.
הפרידה הייתה קשה.
הרגשתי כמו ביום גיוסי לצה"ל. אמא שלי לא הפסיקה לבכות ואבי
נשאר מאופק כלפי חוץ, אבל ידעתי שבפנים הוא נקרע.
לפני כשנה הוא איבד במכה אחת את שני הוריו.
הוא נשבר, הוא נהרס, הוא לא הצליח להתמודד עם האובדן הכפול
הזה.
אבל מה, הוא לא תמיד הראה.
פעם הוא סיפר לי שכשהוא נוסע לנסיעות ארוכות במסגרת עבודתו
(תמיד הוא היה כזה, קם מוקדם בבוקר, נוסע למרחקים עצומים,
וחוזר בערב מאוחר הביתה, מותש אחרי יום עבודה ארוך ומייגע)
ושיש שירים ישראלים ישנים ואהובים ברדיו, הוא בוכה.
הוא בוכה כי הוא נזכר באבא שלו, באיש ההוא, האיש שהיה כל
עולמו, גם באמא שלו, ש"נטשה" גם אותו וחברה לבעלה להמשך הדרך.
כזה הוא אבא שלי, וכזו גם אמא שלי, ומשניהם לקחתי הרבה, הרבה
מהאופי שלי, לפעמים אופי די מחורבן.
"אנחנו עוד ניפגש" הבטחתי להם, "אני אתקשר ברגע שאגיע ואומר
לכם איפה אני ומה קורה איתי. אל תדאגו. אולי גם אגיע לפסח בשנה
הבאה".
סיימתי את בדיקת הדרכונים ועליתי עם המדרגות הנעות לטרמינל
הנוסעים.
למזלי הוא היה דיי ריק.
אולי בגלל השעה המאוחרת, אולי בגלל שזה היה אמצע השבוע. לא
יודע.
להבדיל מהרבה ישראלים אחרים לא "חרשתי" על חנויות הדיוטי פרי.
ישבתי על אחד הספסלים, הוצאתי ספר שלקחתי שיהיה לי להעברת זמן
הטיסה, אבל במקום לקרוא אותו, ישבתי ובכיתי. בכיתי כי לא ידעתי
לקראת מה אני הולך, ואולי גם מאושר, סוף סוף אני משוחרר.
שכחתי להתקשר למנהל שלי. אופס. מה אני עושה?
חייגתי ישירות אל המענה הקולי שלו:
"אבי, זה אני, רק רציתי לומר שאני עוזב" וזהו... זה היה תוכן
ההודעה. שיתפוצץ מבחינתי.
נרדמתי קצת.
באחד הספסלים הסמוכים אלי ישבה קבוצה של זירות לבושות שחורים.
"אווה מריה" ועוד תפילות לקראת הדרך הארוכה המצפה להן ושירי
הודייה והלל.
למה כל זה?
למה התפילות והברכות?
זה עוזר?
לא שיש לי משהו נגד הדת חלילה.
גם אני הייתי שם, פעם, מזמן, אבל על זה אני לא רוצה לדבר.
"עוד יבוא שלום עלינו, עוד יבוא שלום עלינו...:" שלושה חבר'ה
כאילו שיצאו מהמחזמר שיער ישבו על רצפת הטרמינל ושרו.
'אולי תשתקו כבר', סיננתי לעצמי 'איזה שלום ואיזה נעלים?!?'
אין לי דעות פוליטיות. כבר מזמן שאיבדתי את הזהות הפוליטית
שלי.
"נוסעי טיסה 001 לניו יורק מתבקשים להגיע לשער מס' 32" הכריז
קול צעקני במערכת הכריזה.
הגיע הרגע.
זה לא חלום (למרות שכבר מזמן הפסקתי להבדיל בין חלום למציאות),
אני באמת טס.
כמה אפשר לראות באותה הטיסה את אותו הסרט? כמה אפשר לשמוע
לסיפורים המשעממים של האישה הזקנה שיושבת לידך את כל סיפור
חייה ומה היא עברה בשבעים השנים האחרונות, על שהותה במחנות
הריכוז, על בעלה שניפטר ועל ביתה היחידה שחיה בארה"ב ועכשיו
היא נוסעת לבקר אותה. לא נורמאלית הבת הזו, חשבתי לעצמי גורמת
לאמא שלה לעבור את כל המרחק הזה.
יש לי כבוד לאנשים מבוגרים, אבל יש גבול ליכולת שלי לשבת
ולהקשיב לכל הסיפורים שלה.
נרדמתי. אני חושב שרק אחרי שעתיים של טיסה.
כעבור אחד עשר שעות הודיע הקברניט שאנחנו נוחתים.
רגע,
משהו כאן לא נשמע לי הגיוני. איך זה ייתכן שעברו 13 שעות טיסה?
לא טסנו לאוסטרליה או שהמשכנו לחוף המערבי. טיסה לניו יורק
אמורה לקחת רק אחד עשר שעות לערך לא שלוש עשר.
מסתבר שהייתה איזו שהיא פעולה מסוימת נגד העם האמריקאי לפני
מס' חודשים (ואיפה אני הייתי???) ומאז כל מטוס שמגיע עובר
סידרה של בדיקות קפדניות לפני שהוא נוחת. השמיים היו מלאים
במטוסים שחיכו אף הם לאישורי נחיתה.
קהל הנוסעים היה קצת עצבני, אבל אני, ישנתי כמו תינוק.
רק קולו של הקברניט העיר אותי.
הנחיתה הייתה רכה.
מחיאות כפיים אופייניות לישראלים נשמעו ברקע.
אני מצדי מיהרתי לצאת מהמטוס ולברוח מכל ההמולה שהייתה במטוס.
המזוודות הגיעו מהר.
'טקסי' שורת מוניות עצרה בחריקות בלמים
'סר, סר' נהג שחור ועב כרס נופף לי מרחוק 'וור דו יו ניד טו
גו?'
לא היה חשוב לי בכלל כמה תעלה לי המונית המזופטת הזו. לא היה
אכפת לי שהמונית הזו מסריחה ויותר מסריח היה נהג המונית שהריח
כאילו לא התקלח יותר מחודש.
ההזמנה לבית המלון נשלחה בפקס כבר ביום שבו ביצעתי את רכישת
כרטיס הטיסה.
החדר שלי כבר היה מוכן.
קומה עשירית, חדר דיי גדול וחלון שמשקיף אל הרחוב הניו יורקי
הסואן.
שמחתי.
אני חושב שהיה זה היום הכי מאושר בחיים שלי. היום הראשון
בשארית חיי הקצרים.
נפלתי על המיטה.
למרות השינה הארוכה במהלך הטיסה, נרדמתי.
רעש ירייה שנשמע באוויר ומיד אחריה צופרי ניידות משטרה
ואמבולנסים העיר אותי.
לא התרגשתי יותר מדי.
אני רגיל לזה.
רגיל מהמצב המחורבן שאליו נקלעתי בארץ אחרי אי אלו פיגועים.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
הפעלתי את הטלוויזיה.
בCNN שידרו מבזק מיוחד ובו דווח על פיגוע קשה בבית קפה
בירושלים.
אני מכיר ירושלמיים.
התקשרתי הביתה.
אל הורי.
גם העיר שבה הם גרים, העיר שבה נולדתי, למודה גם היא פיגועים
ומכות טרור כאלו ואחרות.
אמא שלי ענתה לי.
'הכל בסדר אצלנו' ,היא אמרה, 'אבל הפיגוע בירושלים היה מאוד
קשה'.
עיתוני הבוקר של ניו יורק סקרו את האירוע הקשה שהיה יום קודם
בישראל.
לצערי ראיתי גם תמונה של מישהי שהכרתי בין ההרוגים.
פרשנויות על ימין ועל שמאל ומה ואיך ולמה. די כבר עם הפרשנויות
הללו. למה זה עוזר.
הרגשתי רחוק. הרגשתי חרא על זה שאני נמצא מיליוני קילומטרים
מהארץ.
יצאתי לסרוק את אזור המלון שבו שהיתי.
סניף מקומי של מקדונלדס, מסעדה סינית, שאם היו מגיעים ממשרד
התברואה שלנו, מזמן היו סוגרים אותה ועוד כל מני חנויות
מוזרות.
היה יום דיי חמים.
טיילתי לאורך השדרה החמישית, שהייתה ממש קרובה אל בית המלון,
ופתאום הרחובות החלו להיות מוכרים לי מכל מני סרטים וסדרות
טלוויזיה שראיתי בכל מני הזדמנויות.
כל אותן תמונות של קבצנים שיושבים על המדרכה, חבורות הרחוב,
שלעיתים קצת נראו מפחידות וטיפוסים ניו יורקים אופיינים.
למה לקחתי את כרטיס האשראי שלי?? איזו טעות...
כשאני רואה חנויות מסוימות, ובעיקר חנויות בגדים בעלות מותגים
מסוימים, אני לא יכול לעמוד בפיתוי.
קניתי המון בגדים.
חזרתי למלון עם הרבה שקיות של כל מני חנויות שבהן ביקרתי.
זה היה יום בהחלט ארוך.
למחרת החלטתי לנסוע לכיוון הסנטרל פארק.
לקחתי חשמלית, שאחרי הסבר קצת למדתי איך בדיוק להגיע לשם.
משום מה טעיתי בתחנה וירדתי משהו כמו שתיים שלוש תחנות הלאה
יותר.
מצאתי את עצמי באזור של בניינים גבוהים יחסית.
משום מה היו באזור גם מס' גליי חורבות של משהו שנראה כבניין
שנהרס בדרך מסוימת.
מדיי פעם היה משב רוח חזק שהעלה אל האוויר ריח חריף שדמה מאוד
לריח בשר חרוך.
אולי על זה דיברו במהלך הטיסה? על אותם שני בניינים שהופלו
ביום מקולל אחד?
ואז באמת שמתי לב לכל מני אנדרטאות הנצחה ותמונות רבות של
אנשים שונים שפעם בעבר לא היה להם שום קשר, ורק בגלל אירוע
מסוים גורלם נקשר ביחד.
עצם הימצאותי במקום ההוא, החזיר אותי שוב לחשוב על הבית, על
הארץ שלנו, על כל מני פיגועים שהיו אצלנו, על אנשים שהכרתי
ולצערי נהרגו בפיגוע זה או אחר.
טיילתי באזור הסחר העולמי, באותה השעה גם התחילה שעת המסחר
בבורסה והמקום המה באנשי עסקים מעונבים שרצו והתרוצצו עם
מכשירים סלולאריים וביפרים שצפצפו בקולי קולות.
הגעתי לסנטרל פארק.
הרבה אנשים היו שם.
הרבה יאפים, שהרבה כמוהם רואים אולי רק במקומות מסוימים בתל
אביב, טיילו שם,רגלית או על רולר בליידס.
אילו חיים ללא דאגות (למרות האירוע שהיה לפני מס' חודשים).
פתאום משום מקום השמים התכסו בעננים והחל לרדת גשם.
הבנתי שזה דיי אופייני לתקופה הזו. ימים של שמש קיצית וגם ימים
של גשם.
העדפתי לחזור לבית המלון.
הגעגועים החלו להציף אותי כמו הגשם שירד בעוצמה ושטף את רחובות
העיר ניו יורק.
חשבתי על אמא שלי.
על כל מה שהיא עשתה עבורי בשנים האחרונות.
למרות שלא גרתי בבית כבר למעלה מארבע שנים היא תמיד דאגה לי.
דאגה להגיע אלי מדי פעם ולהביא לי אוכל לשבוע ואפילו ליותר
משבוע, אם היה נוצר מצב שהייתי חולה או משהו כזה, ישר היא
הייתה לוחצת עלי שאגיע אליה הביתה (למה לא בעצם...? לקבל קצת
פינוק...).
חשבתי גם על אבא שלי, אותו איש קשה יום שהזכרתי קודם, על כל מה
שעבר עליו בשנה האחרונה ועל איך שהוא התמודד עם כל זה.
ועל עצמי.
על הצעד הזה שעשיתי, על כל מה שפספסתי.
רציתי כל כך להשתלב באותה תחנת רדיו שחלמתי עליה כשהייתי ילד,
על אותה להקה שרצתי להקים ולפתח את הכשרון המוזיקלי שהיה לי
ונעלם אי שם מאחור.
כנראה שבאותן שנים שעברו, הביטחון העצמי שלי שהלך ונפל, לא
איפשר לי להתפתח בכיוון.
למה הייתי כזה סגור?
למה תמיד שכשהייתי מתחיל משהו חדש, הייתי נסוג ובורח.
כמו במערכות היחסים שלי...
היה נדמה לי פתאום שהחדר זז.
שהקירות שלו הולכים וסוגרים עלי.
התקרה הסתובבה.
החזקתי חזק את המיטה.
הייתכן שזוהי רעידת אדמה? בחוף המזרחי? אולי עוד פעולת טרור?
הרגשתי עצם דיי כבד שנופל עלי.
החדר נהיה חשוך.
הכל מעורפל.
עצמתי את העיניים.
ואז צלצל השעון המעורר...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.