פעם, לפני שנים די רבות, כשהיטלר היה צעיר, לא היה בו שום זעם,
ושום שנאה.
הוא היה קצת שונה- קצת יותר מסוגר בעצמו, לא הרבה לחשוף את
רגשותיו, אבל בשורה התחתונה, הוא היה ככלל הנערים בגילו- לחייו
ורדרדות ובראשו מחשבות טובות.
היה זה האמן הכושל שבו שדחף אותו לשנוי, או כך לפחות יטען כמה
שנים מאוחר יותר.
היטלר הצעיר, רצה משהו מעבר לאושר- הוא רצה אהבה.
הוא רצה לראות את המראות בציוריו מתגשמים וקמים לתחייה בעינייה
של נערה, הוא רצה לחוות את חזיונות מוחו במגע עור, בליטוף,
בנשיקה, בחיבוק...
עבור היטלר, מציאת אהבה הוא לא עניין של מה בכך.
הוא תר רבות אחר הבחורה המושלמת, הבחורה שתספק את דרישותיו
הגבוהות, בחורה- שתחשוב כמוהו.
הוא חיפש כל כך הרבה, מאחורי כל בניין, מתחת לכל שולחן ובענפיו
הסבוכים ביותר של כל עץ ועץ, עד שעמד להכריז על חיי פרישות
וסיגופין מפני שאף נערה לא הייתה לשביעות רצונו, והרי לו,
לנעלה מכל- אל להתפשר.
יום אחד, באורח פלא, כשצייר להנאתו, פגשו נחיריו בניחוח אשה,
שכמסתבר, הסתכלה מבעד לעורפו שעה שצייר.
היא החמיאה לו על כשרונו ולאחר שהפסיק לדוש בהפרת הפרטיות
שחיללה
אותו ולקח לעצמו רגע להביט בה, מצא מולו נערה יפייפיה, צנומה
וגבוהה, עיניה ירוקות, ושערה כהה וגולש.
מאותו יום, הם הרבו להפגש ולדבר. הוא היה מראה לה את ציוריו
החדשים ומשתף אותה בכל חלומותיו, והיא הייתה מעודדת אותו
להתקבל ללימודי אומנות בווינה, מפצירה בו להתמחות ביותר תחומי
עניין- לשאוף ליותר.
היטלר הרגיש אילו וכל העולם נתון בין שתי כפות ידיו, ואז הבין,
שתחושה זו התעוררה בו בזכות נערתו.
הוא חש עצמו נופל בשביה ובקסמיה (לאחר מכן ברשתה הנוראית
שתווטה רק על מנת להפיל אותו).
בתחילה, לא היה היטלר בטוח באמינות אהבתו, ולכן שמר אותה
לעצמו.
הוא הצליח להתעלם ממנה זמן מה, עד שפתאם, החלה הנערה לחמוק
ממנו. ממנו?! הוא? האחד שאנשים צריכים לזחול אליו בנסיון
להשתוות לו?!
הבלגה וחוסר תגובה משולים בעיניו לכניעה, לכן הוא מיהר למצוא
דרך להשיב לנערה כגמולה.
הוא לא התמהמה ולא בחל באמצעים ומיהר להצטייד במשאית ושניים
מחבריו הטובים על מנת לחטוף אותה שעה שהולכת כמדי יום ביומו,
להביא מצרכים לאמה.
הפתעתה, פחדה ובהלתה של הנערה הקנו להיטלר נחת רב, נחת שיזכר
וישומש בעתיד כל אימת שיחשוב עליה.
הוא סגר אותה במרתף ביתו והרעיב אותה שישה ימים ארוכים.
כאשר ירד למרתף בעצמו, נגעל מעט מהטינופת והצחנה ששררו שם, אך
שם לב, שיופייה הטבעי, אותו אחד שהמם כל פעם מחדש, לא איבד
מעצמו ולו בקצת.
"תסתכלי על עצמך!" פתח בדברים.
"כולך זוהמה, ואת... את נראית כמלכת הביצות! ואת יודעת מה...?
זה מגיע לך! חזרת עכשיו למקום שיועדת לו! כן... את חושבת שאני
לא יודע את כל האמת עליכם, היהודונים? אתם רמאים, גנבים,
מסריחים ומכוערים- וכמה שאת מכוערת עכשיו... עד שזה כואב לי
לחשוב שפעם ראיתי בך פרח אצולה! כמה טעיתי... הינך פחותה מן
האבק לרגלי! אני... אני תמצית התפארת הגרמנית! בעוד את...
מלכתחילה רצית להתל בי ולזהם את זרעי. אותי- הטהור!
"אני בטוח שאת מרגישה מאוד טבעית בקבר החי והלח הזה שבניתי לך
במלוא מאמציי, ולכן, לכן אשאיר אותך כאן. אילו יכולתי, הייתי
מרעיב למוות גם את הורייך ואת כל משפחתך על החטא הנורא שלכם-
זיהום המין האנושי!"
בסיום דבריו, ניגש אליה צעדים איטיים, תפס בשער ראשה (בעבר רך
כמשי)הוריד אותה על ברכיה, ראשה מוטל לאחור, פיה פתוח עד לכדי
סדק, ועיניה עצומות "את יפה כשאת מושפלת. כולכם..." סינן בהבעת
גועל וסיים את נאומו ביריקה בפניה היפות מתמיד.
הוא רץ במעלה המדרגות ונעל תחתיו את הדלת מפחד מלפגוש את מבטה
הדומע ואת יופייה המחולל.
הוא נשען על הקיר הקרוב, מחה את הדמעה האחרונה בחייו, הלך,
צייר עוד כמה ציורים כושלים, ודלת המרתף, נשארה נעולה לנצח.