לפעמים הייתי רוצה להתחיל מההתחלה.
אני יודעת, זאת בקשה קלישאית.
אבל אני חולמת לפעמים מה היה קורה אילו רק יכולתי למצוא מכונת
זמן במחיר נורמלי ובמצב תקין יחסית...
מה אתה היית עושה?
אני הייתי בטח מחפשת את היום שבו נולדתי, ומתחילה משם לתקן את
הכל.
כל מה שהתפקשש לי...
הייתי מציירת תחרות בסטייל חללי לאולימפיאדת הדימיון, במקום
אותו ציור ריאליסטי שציירתי על השלום ואיכות הסביבה.
הייתי מזהירה את אחי מפני המוות שלו.
הייתי יודעת מה בדיוק הולך לקרות לי עם כל אחד מהאהובים שהיו
לי עד היום.
הייתי נזהרת יותר במעשיי איתם, ובכלל.
הייתי עושה דיאטה כבר מגיל 7
והייתי יודעת כבר מה יהיו השירים שהולכים לכבוש את העולם.
הייתי יודעת את כל התרגילים הדפוקים האלה במתמטיקה בעל- פה,
והייתי...
הייתי יודעת שאסור לי להתעסק איתך.
הייתי מוחקת את כל הפאדיחות שהיו לי אי פעם.
הייתי עושה הכל כדי להשיג את המכונה הזו.
אבל... מה זה היה נותן לי?
או.קיי- אם הייתי יודעת מה הולך לקרות לי ולשאר העולם,
את התשובות לכל השאלות,
מי הולך להצליח ומי לא,
מי ימות ומי יחיה,
מי יאהב אותי ומי ישנא אותי,
מי יחבק ומי "ירחק מחבק"
ובעיקר- מי יהיה אהובי האמיתי-
אולי הייתי נביאה שמגלה לכולם את עתידם
והייתי גאונה מתמטית והייתי
דוגמנית,
תסריטאית,
פירסומאית,
וכל הדברים שלא הייתי רוצה באמת להיות.
מה אני כן רוצה להיות? להיות מוזיקאית.
אני רוצה לעטוף את כל חיי במוזיקה,
שכל צעד בחיי יהיה מלווה במוזיקה.
שלא יהיה אפילו רגע אחד נוסף בחיי שלא יהיה בו צליל מוזיקלי.
והאמת- זה אכן כך. לכל מקום שאני הולכת באה אתי ומתלווה אליי
המוזיקה.
שלי, של אחרים.
מוזיקה...
אלוהית, נעלה, נשגבת, אמיתית, בלי חידוש, המוזיקה הטבעית.
לא של מכונת ירייה, אלא של תופים.
לא של צפירת מכוניות אלא של גיטרה חשמלית.
לא קולו של קריין הטלוויזיה המודיע על הרוגים אלא קולו של
זמיר.
לא ציפצופים חסרי משמעות אלא צלילים מכוונים.
וכשיהיו מכוונים אז ספונטניים.
עד כמה שזה מוזר...
שיהיו שלי. |