אני הובסתי. כנראה זה כל מה שאתם צריכים לדעת. לא ניצחתי
במלחמתי... נגד חתולי הרחוב שלי.

עברתי לשכונה התל אביבית הקטנה הזאת לפני חודש, וכבר נמאס לי
ממנה. רק מסיבה אחת: החתולים שגרים להם בהמוניהם בדיוק מתחת
לחלון שלי.
אני יודעת, חתולים יש בכל שכונה, ולא יעזור לי לברוח, אבל
לעזאזל! גם לי יש זכות לחיות! צריכה להיות אגודת "תנו לאנשים
לחיות"!

אתם בטח חושבת שאני חיותופובית, או חתולופובית, או סתם גזענית
כלפי חתולים. בטח זאת תהיה המסקנה שאתם תעזבו אתה את הסיפור
שאני עומדת לספר לכם, אבל זה לא נכון.
רבותיי, כל מה שאני זאת אישה שצריכה לישון בלילה, כמו כל שאר
בני האדם (האנושיים, אני לא מתכוונת לאלה שמסוגלים לחיות בלי
לישון).
אני אוהבת חיות, ואני אוהבת גם חתולים... בעצם, כשאני חושבת על
זה, אולי אני באמת גזענית כלפי חתולים. אני לא אוהבת אותם,
ומצדי, אם הייתי יכולה, הייתי משמידה את הגזע הזה מהעולם. ואני
לא חתולופובית, שום חתול לא מפחיד אותי...

לכן הרשתי לעצמי לפתוח במלחמה אידיאולוגית בבסיסה נגד אותם
החתולים שהתמקמו להם לילה אחר לילה מתחת לחלון שלי, ושהיו
מתחילים קרבות חתוליים ביניהם. ותמיד במהלך כל קרב כזה,
החתולים האלה היו מתחילים לצווח, לשרוט האחד את השני ובעיקר
לעשות את זה מחצות עד שש בבוקר, שזאת השעה שאני קמה (?) לעבודה
שלי במשרד הפירסום הכי דפוק בעולם.

אם הייתי יכולה, הייתי פשוט תובעת אותם למשפט, או במקרה היותר
טוב, פשוט מבקשת מהם יפה להפסיק. אבל החתולים האלה, לא משנה
כמה התחננתי לפניהם- המשיכו בשלהם כאילו אני לא קיימת. כאילו
לא מגיע לי לישון. כאילו זאת קנוניה נגדי.

שאלתי כמה שכנים אם החתולים האלה לא מפריעים להם לישון, ושכנה
אחת אמרה לי שהם דווקא מאוד עוזרים לה להירדם, שהיא לא יכולה
לישון בשום מקום אחר, כי אין את החתולים האלה שקופצים על הפחים
וצווחים עד שכואבת הבטן. היא נרדמת מזה, ואני משתגעת מזה.

כל שאר השכנים אמרו שזה לא מפריע להם, ושאם זה כל כך מפריע לי
שאני אשים אטמי אזניים. אבל אני לא יכולה, כי יש לי רגישות
מיוחדת באזניים...

אחרי כמה לילות, כשניסיתי בכוח להירדם למרות כל הרעש החתולי,
לא יכולתי יותר. אולי אלה היו השקיות השחורות מתחת לעיניים
שלי, אולי הגוף והשכל שלי שכבר לא עמדו בקושי הליל- לילי הזה,
אבל בהחלט זעם מוצדק ועמוק התפרץ מתוכי, ביחד עם צעקה אדירה,
שצעקתי לי ביום רביעי בבוקר, בשעה שלוש חמישים ושש, במיטה שלי,
בעקבות קרב נוסף שלא רצה להסתיים.

אני זוכרת את השעה והתאריך והכל, כי זה היום בו התחלתי באמת
להילחם בחתולים בני הבליעל האלה.
חשבתי על הטקטיקות האפשריות שאני יכולה לנקוט, מבלי לפגוע
ב-"אמנת ז'נבה" החתולית, מה שזה לא יהיה, ועלו לי כמה אפשרויות
בראש:

הראשונה- לשפוך דלי של מים על החתולים מהחלון, עד שכולם
יעופו.
ניסיתי את הטקטיקה הזאת, והיא הוכחה כמאוד לא יעילה: הצלחתי
אולי להעיף את החתולים לכמה דקות, ושוב הם היו חוזרים בדיוק
לאותו המקום, וככה מצאתי את עצמי שופכת כמויות אדירות של מים
על החתולים כל הלילה, עד שאפסו כוחותיי. אני מרשה לכם להאשים
אותי בריקון הכנרת...

הטקטיקה השניה הייתה לשים מתחת לחלון שלי כמויות אדירות של חלב
וגבינות וכל השטויות האלה שחתולים אוכלים, כדי שישתקו קצת
ויהיו רגועים. וכמובן- גם זה לא עזר. הם היו אוכלים, הייתי
מצליחה לנמנם טיפה, ואז הם היו עוד פעם נלחמים. הייאוש,
הייאוש...

הטקטיקה השלישית הייתה להוסיף לחלב וכל זה גם חומר מרדים, אבל
החומר לא השפיע על החתולים האלה. הייתי באה ומעיפה אותם עם
מטאטא והם היו חוזרים, הייתי ממש מתעללת בהם. ניסיתי כל אופציה
אפשרית, כל דבר שרק יכולתי, ואפילו עלתה במוחי המחשבה המזוויעה
לרצוח אותם, או לקרוא לאיזה מישהו שתופס חיות משוטטות, שיבוא
ויקח אותם.

כלום לא עזר. לא רצחתי בגלל המצפון שעוד איכשהו נשאר בי, וכך
ניצחו אותי חתולי הרחוב של תל אביב.
עברתי לשכונה אחרת עכשיו, ועכשיו המלחמה שלי היא... נגד הכלבים
שמחליטים להשתין דווקא בכניסה לבית שלי, אבל על המלחמה הזאת
אני אדווח לכם כשהיא תיגמר...