סוף מסתובב אצלי בחצר האחורית, ומדי פעם אני מוצאת אותו בתוך
הארון שלי, או בין דפי המחברת שעומדת להיגמר.

הוא מתגנב אליי בלילה, כשאני ישנה, מלטף אותי. נמאס לי ממנו.
וגם לא נמאס. סוף תמיד מגיע אליי כשאני לא צריכה אותו, וכשאני
צריכה אותו- הוא לוקח את הזמן.

ועכשיו? אני לא יודעת אם אני רוצה שסוף יהיה כאן, בבית שלי,
בחדר שלי, ושכל הזמן ילחש לי שהוא מחכה.

לפעמים סוף מתייחס אליי בחברות. לא ברוע הרגיל שמייחסים לו.
הרבה פעמים עושים ממנו טיפוס קשוח, חסר רחמים, והמון פעמים
אומרים שהוא סחבק קרוב של המוות. האמת היא, שזה די נכון...

כבר קלטתי אותו מדי פעם מסתודד עם המוות, ואפילו בשבעה של אחי
הם- בלי בושה- ישבו על שני כיסאות מולי ודיברו בקול, כשאני
ישבתי על הרצפה.

כשהבנתי על מה הם דיברו, שהם דיברו על זה שהם צריכים לתפוס
אותי יום אחד, מתישהו- ניסיתי להתאבד. סוף ישב לידי וחיבק
אותי, שם על הקיר הגבוה שרציתי לקפוץ ממנו.
ולא יכולתי לקפוץ, כי סוף תפס אותי בבגדים שלי, וכל הזמן לחש
לי באוזן שהוא עדיין לא מוכן להיות חלק ממני, כי יש בי יותר
מדי התחלות שמחכות להתקיים, להתגשם.

המוות התחבא בתוך הירח ולא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא
דיבר אליי בשם אחי, ואמר לי להצטרף אליו, ולאט לאט להשתמט
מהחיים. לערוק.

אבל סוף צעק אליו שהוא מחזיק אותי, ושהוא לפחות ג'נטלמן- הוא
יחכה לי. שעכשיו זה לא הזמן.
סוף עדיין מחכה, כי עוד לא נגמרו הדפים שעליהם עוד אכתוב, כי
עוד לא נגמרו המחשבות, כי עוד לא נגמרתי.

עכשיו הוא מתרוצץ אצלי בחצר האחורית, בקוצר רוח, דוחק בי לחיות
את החיים שלי, עד שהוא יגיע. לא לחינם הוא הציל אותי מהמוות,
לא בשביל שהוא יבוא ויגלה שבעצם הוא יכל לבוא הרבה הרבה יותר
מוקדם, ושסתם הוא חיכה לי.

אני מבינה אותו, אבל נמאס לי שהוא מחכה, עם אקדח טעון שהוא
מצמיד לי לרקה.

ובכל זאת, אני גם מבינה שאין טעם להתעלם מסוף, כי הוא יגיע.

                               סוף