בתוך יממת האור שבוקעת
מתוך עצבות וודאי רוגעת,
על כל הזמן שמתלקחת,
ונוגעת
ופוגעת,
נפתח בו בור שלא היה בו
לאסוף עצמו לדעת,
בטרם הספיק לאמר
את כל אשר לקח בו,
מתוך נהמת הקול שבקעה בו
אל תוך אפלולת הלילה הקולחת,
היה זה פלא שהיה הוא,
קסם שמתהלך,
ולא הספקנו עוד לדעת
ולא בכל דבר לגעת
כשכל זה התנדף.

והיו אלו רגעים
כי ידעתי
וזכרונות
שלא שכחתי,
מתוך אלומת האור המתרחבת
בתוך עיני זגוגיות
האושר, הכאב,
כשכל זה חולף,
ברוח מתנדף.  




20.3
מוקדש ל- ש.
עד כה לא ידעתי עד כמה אני מודה לו,
בחיי.  
יהיה זכרו ברוך.